תחנת האוטובוס על אם הדרך בכניסה לכפר מירון הומה דרך כלל אדם. האורחים של רבי שמעון חוזרים משם לעריהם ולמעונותיהם. מכל חלקי הארץ ומרחבי תבל נוהרים האנשים של רשב"י. הם נוסעים אליו שעות ארוכות לעיתים רק כדי להימצא במחיצתו שעה ושעתיים ולחזור. קצת לפני תחנת האוטובוס, מול מעגל התנועה שהתחדש שם בשנים האחרונות, ממוקם הרציף הלא רשמי של הטרמפיסטים. גם כאן מתפללים, מתפללים לטרמפ. שיבוא מהר, שייקח אותנו עד הבית. שיהיה נחמד. שיהיה ממוזג. כל אחד והשגותיו…

בשעת ערב זו של חמישי בלילה נראים שם זוג טרמפיסטים, בעל ורעייה. חזותם מעידה על מקום מגוריהם שסביבת בני ברק ככל הנראה. הם מבוגרים. הוא נכבד למראה, כנראה נושא תפקיד תורני כלשהו. מסתבר שהוא גם עסוק, מכשיר נייד טורד את שלוותו מדי כמה רגעים. היא מחזיקה בידה ספרון תהילים. עיניו נשואות לעיקול הכביש, מבט של טרמפיסט. היא קצרת רוח מעט. הם מתווכחים בקול שקט.

"הבטחתי ח"י שקלים לקבר רחל שלא יגיע טרמפ, שלא ניסע", היא מסננת בחיוך מנצח, והוא צוחק:

"כבר קדמו שקלי לשקליכם.. עוד לפני שיצאנו מהצימר הבטחתי מאה ושמונים שקלים למאמע רחל, אם אזכה להגיע אליו ולקבל תשובה…"

"נו, נחייה ונראה…"

*

את היציאה צפונה תכננו בני הזוג, ר' חיים ודבורה, מיד לאחר הפסח. הם כבר מבוגרים ופטורים מדאגת מי ישמור על הילדים. הגדולים נשואים, הבנים הצעירים שתולים בבית ה' בישיבות הקדושות שבירושלים ובני ברק, ואילו הבת הקטנה רחלי תנדוד ללא בעיות לבית אחותה הגדולה. החופשה עבורם היא כורח המציאות. הוא משמש כראש כולל ומשלב גם עסקנות קהילתית אינטנסיבית. אותה מעסיק משק הבית ובמקביל שולחת ידה בהתנדבויות שונות. לשניהם התרעננות קצרה רק תעשה טוב. התוכנית נדחית שוב ושוב מסיבות שונות ומשונות. הלו"ז שלו צפוף ותמיד יש משהו דחוף יותר לעשות, בסופו של דבר מצאו ר' חיים ודבורה את עצמם מעפילים על גבי אוטובוס בואכה מושב מירון. הם חייבים לקחת פסק זמן להתרעננות בתוך מירוץ העולם וטרדותיו, להטעין את הנפש הרוחנית. למה מירון? פשוט, חויה אמיתית היא רק כשגם הנשמה נהנית, כך משלבים באופן מושלם חופשה גופנית והתרעננות רוחנית, השהיה במחיצתו של הצדיק אין כמותה להתחבר למתיקות של הצדיק, לקבל כוחות מחודשים, נפש חדשה ורוח חדשה, לחוש את טעם השיחה האישית עם בורא עולם ולו לכמה דקות. בקיצור, לטעום טעם גן עדן.

הזמינו מראש צימר חביב בפאתי הכפר, מיום חמישי בצהרים עד מוצאי שבת. הם ינוחו, יתאווררו, יתפללו, וישובו בעזרת ה' דשנים ורעננים. מירון קיבלה את פניהם בחביבות, מזג אוויר נוח ורוח קלילה שמביאה בכנפיה ניחוחות של מרחבים. התמקמו בצימר ופקדו את הציון הקדוש. בערב הודיע ר' חיים שהוא מעוניין לצאת לנהרייה לבקר אצל כ"ק האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א ולקבל את ברכתו. למען האמת היציאה לנהרייה היתה אמורה להתבצע מזמן. ביומנו הוא הספיק לקבוע שוב ושוב תאריכי יציאה לנהרייה. יש לו התלבטות קשה בנושא רגיש שמצריך התייעצות עם "החלונות הגבוהים", מבחינתו החלונות הגבוהים ממוקמים בנהרייה, אצל רבי דוד. זו לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שהוא פוקד את הבית הגדול בנהרייה. כאיש ציבור וכמי שמעורב בלא מעט עניינים אנושיים מורכבים, הוא נקלע לא אחת לשאלות סבוכות שדורשות את הכרעתם של גדולי הדור, והפעם משולב בשאלה גם עניין אישי עדין. כשהוחלט לנפוש במירון ר' חיים חשב מיד על המרחק הקצר יחסית לנהרייה. אם כבר נמצאים קרוב למה לא לנצל הזדמנות ולפרוק סוף כל סוף את הלב אצל רבי דוד? ביומיים האחרונים ההתלבטות שלו קיבלה משנה דחיפות, והוא חש שהוא מוכרח יהיה להתייעץ עם רבי דוד ויהי מה.

דבורה כאשת חבר נאמנה מבינה לליבו, ובכל זאת היציאה לנהרייה לא נראית לה מתאימה לחופשה.

"באנו לכאן כדי לנפוש, וחוץ מזה כמה זמן כבר נשאר לנו להיות קרוב לרשב"י? יומיים, ננצל אותם כאן, קרוב".

מבחינתה הנושא סובל דיחוי, מבחינתו השאלה בוערת. החליטו לצאת לכניסה לכפר ולהניח להשגחה העליונה להחליט עבורם.

"אם השי"ת ישלח לנו טרמפ ישיר לנהרייה ניסע, אם לא נדע שזה מה שה' רוצה".

את ההצעה העלה הוא, ובכך קיווה להפיס את דעתה. היא הסכימה, אם הקדוש ברוך הוא ישגר להם טרמפ, לא תתנגד.

כשדבורה הצהירה על תרומתה לקבר רחל היא לא עשתה דבר חדש, בבית שלהם מאמע רחל אורחת קבועה. דמות שכיחה, כמו סבתא שכזו. יום הולדת לילד? מתקשרים לרחל אימנו, כלומר למוסדות קבר רחל ותורמים, יחד עם הילד, לזכותו ולהצלחתו. בשורה מדאיגה? הטלפון מחייג כמעט מעצמו את המספר המוכר. המסורת הזו הועתקה אפילו לכמה מבתי ילדיהם הנשואים. אבל אם כל הכבוד לתושייה שלה, דבורה לא פיללה שבעלה הקדים אותה בכמה צעדים.

הם עומדים בכניסה לכפר קרוב לעשרים דקות, ממתינים לטרמפ, שיבוא או שלא יבוא – תלוי את מי מהם שואלים.

"תרמת גם אתה?!"

"אלא מה? רחל אימנו או רחל אימך?"

הדקות הבאות לא הביאו בכנפיהן בשורות. השמים החשיכו ופנסי הרחוב נדלקו בזה אחר זה. מכוניות חלפו על פניהם ממהרות לדרכן, איש מהם כנראה לא היה שליחה של מאמע רחל.

"אבל מה בוער כל כך?! דווקא עכשיו, לפני שבת? בוא ננצל את הליל שישי אצל רשב"י, את התפלה לפנות בוקר במירון, תשאיר את נהריה למוצאי שבת".

הוא לא יודע להסביר.

"לא יודע, אני לא מסוגל יותר לשאת את המתח. השאלה הזו מטרידה אותי, בשבת אני רוצה עונג ושלווה. אין שמחה כהתרת הספיקות ואין מי שיעשה את זה עבורי כמו רבי דוד, מצטער אבל אני מוכרח להתייעץ איתו עוד לפני שבת… וחוץ מזה הבטחתי את התרומה לקבר רחל דווקא על תנאי שאקבל את התשובה לפני שבת".

רבע השעה הנוספת שחלפה לה בינתיים, לא הנפיקה טרמפ ישיר לנהרייה ורק הביאה בכנפיה קרירות גלילית טורדנית יותר. הוא נאנח בהשלמה, מאמץ את מוחו ומחפש מדרש או מאמר מצדיקים על כך שרחל אימנו נענית לתפילת נשים מהר יותר מתפילתם של אנשים. המבחן פעל הפעם לטובתה, הוא לא מבין חשבונות שמים, למרות שלא נענה את הסכום שהבטיח הוא יתרום עוד הערב. את הדרך אל הדירה שבכפר הם עשו בשתיקה.

*

בכל שעה יש להיכל הציון הקדוש של רבי שמעון גוונים אחרים, גם יש לכל שעה אנשים משל עצמה. יש אנשים וצבעים של חצות לילה; מתפללים ועורכים תיקון חצות, גורסים 'זוהר הקדוש' ומשוחחים עם בורא עולם בלחישה לחה על אבני הציון הקדוש. יש אנשים של לפנות בוקר ויש של תפילת שחרית כוותיקין. תמיד מתרחש שם משהו מתוק ותמיד מתענגים שם בתפילות, בתחינות ובבקשות.

הזמן של אחרי וותיקין הוא מהרגעים הנהדרים. כמין רגיעות מיוחדת שורה על הכל, זו שלווה שלאחר הסערה. עובדי ה' שעמדו בבית השם בלילות, 'נופשים' מעמלם על דף גמרא או "חוק לישראל", זוהר על הפרשה או פרקי תהילים. מתפללים מקפלים בניחותא טליתותיהם. הבריות נוחות זו לזו ומישהו דוחף 'תיקון' של לחיים ומזונות על השולחן שסמוך לפתח המערה. בימי שישי נמזגת באווירה הזו גם מנעימותה של שבת הממשמשת. נעימות שיש בה זריזות ודחיפות מתבקשת.

זה עתה סיים ר' חיים ספר ראשון של תהילים, הגביה עיניו ומצא את מצבת הציון ריקה מאדם, כולה שלו. קם והניח עצמו על האבן הגדולה. הרבה מילים עמדו על סף השפתיים, הרבה בקשות ולא מעט שמות. הוא הקריא את שמות קרוביו, הצמיד לכל שם בקשה ותחינה. הזכיר את עצמו וחזר על בקשותיו. קרא כמה פרקי תהילים ונזכר בשם נוסף שכמעט נשכח. ואז באו המילים, הן צפו ועלו מבפנים. לא מהפתקים המקופלים שהוא צופף אותם בכתב ידו בשמות ובקשות, היו אלו מילים חדשות, מילים שנבראו עבורו, מתוכו. הוא גילה שיש לו על מה לדבר, לא רק לבקש. התפילה החדשה שלו לא נראתה כמו רשימת קניות, היא היתה דומה יותר לשיחה, והשיחה ריתקה אותו.

כשההמולה הקטנה דחקה אותו מעט הצידה הוא לא הבחין בה. גם לא שם לב אימתי הופקעה המצבה מנחלתו האישית ואנשים נוספים כבשוה.

מישהו נעמד לצידו, כתפו נוגעת בכתפו. אנשים דחקו מעט והתלחשו בקולות רמים. האיש לצידו התנועע.

לפתע הסתיימה הנביעה, המילים חדלו על שפתיו הדובבות. הוא הרים מצח לוהט מהאבן החלקה וחש את הדקירות בזרועו הרדומה.

עשה חצי צעד אחורנית ונתקל בחומה אנושית, שורה של מתפללים התבצרה מאחוריו, האנשים הביטו קדימה לכיוונו, מבטו נדד בעקבותיהם מעבר לכתפו, האיש שניצב שם, צמוד אל מצבת האבן התנועע.

קרירות חלפה בגבו, הוא תקע באיש עיניים קמות.

• "לא יכול להיות…"

היובש שפשט בשפתיו נטל ממנו את חיתוך האותיות.

לצידו, כתף אל כתף, ניצב בצלמו ובדמותו רבי דוד. בדבקות. בדומיה. בנענוע שקט שכולו אצילות וכוונה.

אולי הוא טועה? יש אנשים דומים…

לא, הוא צופה במחזה אמתי. בצד זיהה כעת את ר' חיים בן משה מנהל ההקדש, ומאחוריו קלטו עיניו את המעגל האנושי שסגר עליהם מכל צד. והוא במרכז.. לצידו של רבי דוד.

רבי דוד. מי הביא אותו לכאן? עד לכאן? על הבוקר?!

דמעות שטפו את פניו והוא מילט את עצמו לתוך חוברת דקיקה של 'תיקון הכללי'.

מזווית העין יכול היה לצפות מקרוב ברבי דוד. ספר תהילים קטן נתון בידו האחת והיד האחרת מלטפת את המצבה. הוא קרא פרק אחר פרק סב.. סג.. סד.. סה.. סו. דקות ארוכות התמשכה הקריאה, ולאחר מכן נפתח בזריזות ספר תיקוני זוהר, בתיקון י"ד. רבי דוד קרא וגרס בזריזות ובשלווה. הוא המתין לצידו בדריכות.

לפתע באותה זריזות שהגיע, התנתק רבי דוד ממצבה. הוא פסע לאחור והמעגל האנושי התקפל אל תוך עצמו. לרגע השתהה כשידו האחת עדיין מונחת על המצבה שנדבקה מחומו. ואז הפציע החיוך המפורסם, חיוך מעולם האצילות, חיוך שמועתק בירושה מבית של צדיקים.

רבי דוד מחייך וזו הזמנה לעולם להתקרב.

אנשים נדחקים ועיניהם נאחזות בזיו פניו של הרב. ידיים מושטות מעל הכתפיים החסונות של אלו שהצליחו לשריין לעצמם מקום ראשון במעגל.

"ברכה, כבוד הרב.. שהרב יברך את מלכה בת רינה…"

הקול דחוס ועולה מתוך הקהל.

לרגע מצא את עצמו ר' חיים נדחק מאחורי הרב, עוד רגע קט תישאב הפמליה כולה החוצה והוא יוותר כאן בלי לפגוש את רבי דוד.

הוא צחק. עד לכאן הרב הגיע רק כדי לחמוק ממני? ברור שרבי דוד בא הנה עבורו. הוא חייב לדבר איתו.

לצד הרב עמד עכשיו מקורבו, הרב הגאון רבי אשר ליכטנשטיין שליט"א, הם התלחשו בחשאי. דקות לאחר מכן פילס את דרכו אל מרכז המעגל הרה"ח רבי מנחם אליעזר מוזס שליט"א. הרב חיבק את ידיו בחום והם המתיקו שיחה קצרה.

זהו, זו השעה שלך.

מחשבה עיקשת דחקה בו, "אם לא עכשיו אימתי".

בדילוג זריז חצה את המעגל שהחל לסגור אליו ולפת את זרועו של רבי דוד. הרב סובב את אליו את ראשו, מבטיהם נפגשו.

והעיניים חיכו…

"כן, כבודו…"

השאלה נורתה מפיו על אוזנו של הרב. התשובה, בהירה וקצרה, חזרה אליו כבת קול.

רגעים לאחר מכן נבלעה הפמליה בחלל היציאה מהמערה, כשאחריה משתרכים מבקשי ברכה וישועה, סקרנים ומצלמי תמונות של צדיקים.

ר' חיים נותר המום על מקומו.

מאוחר יותר שבו המשתרכים והתגודדו בכניסה. את כולם הטרידה שאלה אחת, מה הביא לכאן לפתע פתאום, בשעה כל כך מוקדמת של בוקר, את רבי דוד מנהרייה. ורק איש אחד שניצב עדיין סמוך למצבת הציון הקדוש ועיניו בוהות, ידע ללא כל ספר את התשובה.

רחל אימנו יודעת את נפש ילדיה ומסוגלת לתמרן ברגש אימהי בין שתי תרומות סותרות; להחיש ישועה למבקש מבלי לפגוע ברגשותיה של רעייתו. התרומות, שלה ושלו, עשו פרי. טרמפ לא הגיע עבורה, ורבי דוד הגיע במיוחד מנהרייה עבורו.

מה שרחל אמנו מסוגלת לעשות…