בית היתומים 'אווארה-באבה' שבפרברי העיר בנגלור במדינת קראנטקה, נחשב לאחד המקומות היותר מדכאים בחלקה הדרומי של הודו. הבית בו שכן המוסד השתרע על פני שטח עצום והתנשא לגובה. אולם בכל זאת מעטים היו האנשים שהצליחו לצפות בו. חורשת עצי פרא שהקיפה אותו מכל צד, וחומת סלעים גבוהה וקודרנית שחיבקה את מימדיו העצומים מכל עבר, הסתירו אותו כליל מפני עיניים זרות. עוברי אורח שחלפו על שביל העיזים הצר שהתפתל לצידו, הצליחו לראות רק את הצריח הבודד שהזדקר מעל גג המבנה, ונראה כשולח אצבע חרוכה אל חשרת העננים. ידעו תושבי האזור שבמקום חיים כמאה ילדים יתומים. מדי פעם אף ראו אותם משוטטים בליווי מדריך קשיש וצפוד בין דוכני השוק שברחוב התחתי. בימי שישי היה השער החלוד בכניסה למקום נפתח בחריקה צורמנית, ועגלת משא גדולה שהשתחלה דרכו הובילה הספקה כלכלית שבועית. מעבר לכך לא פקדו את המקום ביקורים יוצאי דופן.
אוכלוסיית הילדים במוסד הורכבה מערב-רב של עמים. היו שם פליטים ממדינות סמוכות. יתומים חסרי זהות. בני דתות שונות ומשונות ודוברי שפות וניבים מגוונים. מאה הילדים הללו גדלו בין החומות כשהם כמעט אינם יודעים מאומה על מוצאם, משפחתם ועברם.
*
בשעה שבע וחצי בבוקר בדיוק, חדר האוכל מתמלא ילדים. האולם האפלולי שוכן בקומה הראשונה של המבנה. לכאן יורדים הילדים בקבוצות מסודרות מלווים בחמשה מדריכים צמודים. הסדר נשמר באופן מופתי. כל ילד יודע בדיוק היכן עליו להתיישב. על השולחנות הארוכים והצרים פרוסה מפה בגוון אפרפר ועליה סדורות צלחות מתכת. במרכז השולחן נערמות פיסות לחם, המדריכים מכנים אותן, 'פיתות'. מעולם לא התרחשו הפתעות מיוחדות בתחום האוכל. התפריט זהה והטעם תפל תמיד. במרכזה של כל צלחת מתכתית נחה ביצה קשה, ביצה לכל ילד. בקופסאות פח מרובעות נמזגה דייסת תירס. רבע שעה לאחר מכן, דלת המטבח נפתחת, ורוטי האופה הזקן משתרך באיטיות כשהוא הודף לפניו עגלת עץ כבידה, אות מוסכם לסיום הארוחה. עשרים דקות בסך הכל נמשכת ארוחת הבוקר.
לצד השולחן הסמוך לחלון הגדול ישב היום סינג הקטן. החברים נטשו זה מכבר והצטופפו כעת בחדרי הלימוד שבקומה השנייה. הוא נשאר לשבת. ראשו סחרחר. אין זו תופעה יוצאת דופן, בימי ראשון הוא עייף במיוחד, וגם רעב. בעצם הרעב לא שייך ליום ראשון, הוא תמיד רעב. צווארו הדקיק נמתח כשהביט סביב. לפעמים נשארת בצלחת חתיכה קטנה של פיתה או קליפות ביצה שמישהו לא טרח לרוקן לגמרי את תכולתן. היום לא נשאר כלום. היתום הקטן לא הבחין בזוג העיניים שנעצו בו מבט מקצה האולם. איש גבה קומה ואפור מבע ניצב שם, נשען על המשקוף המתקלף כשאצבעותיו משחקות בסיגר עבה. "פוג'ארי" לחש האיש לעצמו, "סינג פוג'ארי המסכן". לרגע הרים סינג הרים את ראשו. מבטיהם הצטלבו.
"פאנדיט?"
"הא".
"אז, באת היום.."
סינג לא שאל, רק ציין עובדה. בכל יום ראשון בשבוע מגיע לכאן פאנדיט, מסתכל עליו ומתלחש עם אראזני המנהל, הוא אינו יודע על מה הם מדברים אבל ברור לו שהלחשושים קשורים אליו. רק שאינו מצליח להבין מדוע מכל מאה היתומים שנמצאים כאן, אליו בלבד מגיע פאנדיט. פעם אמרו לו החברים שהאיש הגבוה והאפור הוא אפוטרופוס. פאנדיט מעולם לא אמר לו דבר שכזה, והוא מצידו התבייש לשאול מה זה 'אפוטרופוס'. בכלל, האיש מיעט בדיבורים, הוא רק הקפיד לבקר באופן קבוע. תמיד בימי ראשון, ותמיד התלוו לביקור המבטים העמוקים והארוכים שלו והלחישות עם המנהל.
"רעב"?
פאנדיט נעץ בו עיניים רכות. סינג החזיר במבט מופתע. הוא שתק ורק ראשו השחרחר הנהן בתשובה.
"אולי תבקש מהמנהל שייתן לי עוד ביצה אחת בארוחת בוקר.. ואם אפשר אז גם חמאה בלחם. חמאה כמו שראיתי פעם בשוק של יום ראשון".
"עוד ביצה אתה אומר? וחמאה? לדבר עם המנהל.. הממ.. אינני סבור שהוא יכול להועיל מנידון".
"אז מי כן, פאנדיט, מי כן יכול להגיד שיביאו לי עוד ביצה"?
האיש אפור המבע פיהק בעייפות: "מי יכול להגיד להביא לך ביצה? הו, בהודו זו משאלה גדולה אישי הצעיר. הזמנים לא פשוטים ידידי. יש מלבדך כאן עוד כמאה ילדים, כולם רעבים. ביצה אחת לסינג, זה עוד תשעים ותשע ביצים לכל השאר. מאה ביצים כפול שבע ימים בשבוע, הו, בעוד חודש נאלץ לרכוש מהאיכרים של אוראנגאבאד במדינה השכנה, לול תרנגולות שלם".
סינג לא התעמק בתרגיל המתמטי, הוא היה מאוכזב ורגליו הקטנות בעטו ברגל השולחן.
"אז אשאר רעב?"
"אוי ילדון, אילו ידעת מה אתה.. טוב לא משנה. אני אנסה לדבר עם מישהו".
"פאנדיט, אילו ידעתי מה?"
"אמרתי שלא משנה. אני אנסה להשיג משהו ואתה תתאזר בסבלנות, בסדר?"
הילד לא השתכנע. הוא רעב עכשיו ולפאנדיט יש תוכניות לעוד שבוע. "אתה תבוא לכאן רק עוד שבוע, ואני בסוף אמות. תגיד לי מי יכול להחליט שיביאו לי ביצה וחמאה בלחם, אני אשכנע אותו".
המילים האחרונות גרמו לאיש המוצק לרעוד מצחוק. מההתחלה, מאז שקיבל את האפוטרופסות על היתום של פוג'ארי, הילד מצא חן בעיניו. יש בו אצילות מיוחדת, לא מגיע לו לגור כאן. הוא לא כמו אף אחד אחר. הילד הזה שייך למעמד שונה לגמרי, מי כמוהו יודע. פוג'ארי הצעיר זהה לאביו כשתי טיפות מים. יש בו עזות וגם אומץ. אילולא הנסיבות העגומות הילד היה היום תלמיד מן המניין בבית ספר יוקרתי, אם לא באמריקה הרחוקה, אז בעיר הגדולה כאן. הוא לא חשב בכלל כשפלט בפרץ צחוק:
"על טדי רוזוולט שמעת?"
"רוזוול.. מה?"
"תקשיב, פרזידנט תאודור רוזוולט נשיא ארצות הברית, זה האיש. דבר איתו מיסטר פוג'ארי הצעיר". צחוקו הרועם של פאדינט התגלגל אחריו וליווה את צעדיו הכבדים. הוא נופף לסינג לשלום ונבלע באפלולית חדר המבוא.
את סינג שום דבר לא הצחיק. מוחו כבר החל לחשב מהלכים.
*
האורות בבית היתומים כבים כבר בתחילת הערב. את המסדרונות מאירה במשך הלילה תאורה קלושה ומהבהבת. המדריכים מאיצים בילדים להיכנס לחדרים. כל ארבעה חולקים יחדיו חדר אחד בינוני. הם רשאים להתארגן במשך חצי שעה ולאחר מכן הס מושלך. אין הפרעות. משמעת ברזל.
הלילה היה מהביל לא פחות מהיום שקדם לו. יתוש טורדני התנחל על תריסי החלון וזמזם ברוגז. סינג היה ערני לחלוטין. השינה ממנו והלאה. הקיבה הריקה הציקה אבל לא היא מנעה ממנו את התנומה. העייפות מצליחה תמד לנצח כאן את הרעב. היום היו לו סיבות טובות להישאר ער. הוא מוכרח להגיע אל המיסטר הגדול ההוא מאמריקה. פרזידנט רוזוולט, את השם הזה הוא משנן לעצמו כבר מהבוקר. רוזוולט, זה האיש. אם פאנדיט אמר הוא יודע. הנשיא של אמריקה יכול להשיג עבורו ביצה קשה וגם אפילו חמאה. ריר זולג לו בפה היבש. חמאה שמנונית על פרוסת הפיתה היבשה, זה חלום מתוק. שתי ביצים שלימות. אולי יהיו למיסטר מאמריקה עוד הפתעות. אל האיש הזה הוא מוכרח להגיע אבל קודם לכן יש לברר היכן היא אמריקה.
אמריקה זו יבשת ואת זה הוא זוכר איכשהו, יבשות שייכות לתחום הגיאוגרפיה. אוח, כמה פשוט. כדי למצוא את אמריקה צריכים לקום עוד מעט, לא כעת כשחמישה מדריכים משוטטים במסדרון הלוך ושוב, לצעוד בזהירות לכיוון חדר המדרגות ולטפס בדיוק שתי קומות. שוכנת שם הספרייה. עליו למצוא את ספרי הגיאוגרפיה. מתחילים ללמוד אותם בכיתה ה'. הוא יחפש ויימצא את אמריקה.
שתיים לפנות בוקר.
אבוי. הוא נרדם ככל הנראה וכמעט החמיץ את הלילה. סינג הרים בזהירות את ראשו וזקר את אוזניו. מעבר לדלת ענתה לו הדממה. השקט המבורך עטף כל פינה בקומת הפנימייה. החליק בעדינות מעל המיטה, נזהר שלא לעורר רחשים מיותרים. ידית הדלת הקדימה אותו, היא לא היתה סגורה לגמרי. המעבר לאורך המסדרון חלף בשלום. רק נשימותיהם הקצובות של חבריו ליוו את סינג בדרכו אל חדר המדרגות. לפני שדילג בקלילות אל הקומה העליונה, עצר לרגע ובחן את השטח. גם פה שקט. בליבו בירך סינג את הלילה וגם את העייפות. את גרם המדרגות שבין הקומה השנייה לשלישית הוא גמע בזינוק אחד וכבר מצא את עצמו בפתח הספרייה. כעת יש צורך בתאורה. המצרך הזה נח בשלווה לצידו. על השולחן בכניסה לחדר הספרים המתינה לו עששית. כרגע לא הטרידה אותו השאלה מי הניח אותה כאן ומדוע. הוא מעדיף להשתמש בכלי העתיק הזה ולוותר על נורות החשמל שיסכנו אותו.
העששית רעדה בידיו ואורה העכור ריצד על פני שורות הספרים הארוכות. הוא בחן כבר שלושה תורי ארונות ולא מצא דבר. בשורה הרביעית נמצאה האבידה. ספר גיאוגרפיה ענק נח לו בשלווה על המדף האמצעי. סינג ליטף אותו בעונג. הוא אסף את הספר לזרועותיו ורק אז חש במשקלו העצום. היכן יעיין בו? שולחן עגול שניצב בקצה החדר הזמין אותו להניח עליו את הספר. בלי לבזבז זמן יקר ניגש אל המלאכה. בסוף הספר נמצא מפתח העניינים. יבשת אמריקה התפרסה על פני עמודים רבים, היכן יחפש ובעצם מה?
אולי חצי שעה חלפה עליו ברפרוף על פני מאות עמודים כאשר לפתע נח צל על דפי הספר. סינג קפא על מקומו.
"מה עושה כאן ילד"?
הקול בקע מעבר לכתפו.
שיתוק אחז בו. באיטיות סב על עקביו ומצא את עצמו מול פרצופו החמוץ של המדריך. אף אחד לא חיבב את האיש שעמד מולו עכשיו. היו לו פנים צרות ומבע סתום. סינג נרתע לאחור.
"מה חיפשת, ילד?"
אם אינו הוזה, האיש החמוץ הזה אולי לראשונה מחייך. חיוך?
"אהם, חיפשתי את אמריקה?"
"את אמריקה חיפשת?"
המדריך החמוץ לא צחק, הוא התבונן בספר הגדול והצביע על שרטוט שהציג את היבשת הענקית.
"והאם אתה יודע ילד, מי היה הראשון שחיפש אותה כנראה עוד לפניך?"
"מי?"
"קראו לו קולומבוס. למרות שיש מי שסבור שלא הוא באמת מצא אותה".
עכשיו נמתח על הפנים הצרות והחמוצות חיוך של ממש. המדריך רכן מעל הספר ודפדף בנחישות.
"הנה תראה, זו אמריקה הצפונית והנה הדרומית. קנדה פה בדף הבא וכאן ניו מקסיקו ואריזונה שהצטרפו רק לאחרונה לארצות הברית של אמריקה".
סינג בלע כל מילה בשקיקה. במשך עשר דקות תמימות נדד המדריך על פני העמודים ותיאר את מדינות אמריקה השונות באוזניו הנדהמות של הילד.
"וכעת ילדי, מה אתה מעוניין למצוא שם?"
"אני מחפש איך להגיע לרוזוולט?"
"רוזוולט??" המדריך הביט בו מבולבל. "כוונתך לפרזידנט. הנשיא רוזוולט?"
"נכון".
"במה למשל יוכל הוד נשיאותו תאודור רוזוולט לעזור לאישי הצעיר"?
"אני רוצה שהוא ישיג בשבילי ביצה וחמאה, כל יום".
המדריך לא צחק, הוא הקשיב לסינג ואפילו הנהן בראשו בהתלהבות. כשסיים היתום הקטן לתאר את בקשתו הנרגשת הוא חשב מעט ואז אמר: "הקשב לי ילד. אמריקה רחוקה, ועד שם אתה תהיה מאוד רעב. אנחנו בהודו, אמריקה בקצה העולם. הקשב לי, אני מציע שתכתוב למיסטר רוזוולט מכתב. כן תכתוב לו מכתב, אני מאמין שזה יהיה מאוד משכנע".
"והמכתב, איך הוא יגיע לאמריקה?"
"הו בוודאי. גם על הנקודה הזו חשבתי ילד. אתה תכתוב ולי יש כבר רעיון, אגלה לך כשתסיים".
*
לאורך כל חומת הסלעים המקיפה את מתחם בית היתומים מצוי רק פתח אחד, גם הוא סגור, באמצעות שער. רק פעם אחת בשבוע, ביום שישי, השער נפתח ודרכו נכנסת למקום עגלה רתומה לצמד סוסים קשישים ומזי רעב. באמצעות העגלה מגיעה לכאן כלכלה למשך שבוע.
ביום שישי המתינו בפתח המטבח שניים, המדריך החמוץ וסינג הקטן. הם המתינו לנוג'י העגלון המוביל, שיסיים את פירוק הסחורה. כשפנה העגלון לצאת, ניגש אליו המדריך ותחב לידיו מעטפה.
"שמור על זה, עשה לי טובה אישית והכנס את המכתב הזה לתיבת הדואר בעיר". נוג'י אישר בהינד ראש.
"מחרתיים ילדי הטוב, ביום ראשון מרוקנים את התיבה. כתבנו על המכתב שלך שהוא מיועד ליבשת אמריקה, הבית הלבן – וושינגטון. כך אגב נוהג הנשיא רוזוולט לחתום על מכתביו הרשמיים, אם אינני טועה הוא הראשון שהחל לנהוג כך. ועכשיו סינג, נמתין לתוצאות. אני מעריך שזה ייקח חודשים לפחות".
*
שון ביג פיהק בעייפות. הניירת שנערמה על שולחנו במהלך השבועיים האחרונים דורשת עבודה של צוות שלם. מה לעשות על יציאה לפגרה משלמים מחיר, הוא ידע על כך מראש. החופשה האישית שלו הסתיימה זה עתה, אבל תיבת הדואר של הנשיא אף פעם אינה יוצאת לנופש. היא מתמלאת כל העת בפניות. מהיכן לא. אנשים שמכירים אותו סבורים שזו עבודה מכובדת מאוד, חיכוך תמידי עם מנהיגי עולם ודמויות ציבוריות. כמה מגוחך. מרבית המכתבים שהוא נדרש לטפל בהם מגיעים ממקומות אחרים לגמרי. הרבה מדיי אנשים סבורים שהנשיא מהבית הלבן יכול להושיע אותם מכל צרותיהם. אלו פניות כבר הספיק לפגוש כאן? כל השיגעונות שיעלו על הדעת… הופ, הודו. מכתב מהודו, מדינת קראנטקה, בנגלור. מעניין. שון הפך את המכתב לצידו השני, השולח משתכן בבית היתומים 'אווארה-באבה'. מילא. בית יתומים והודו כמעט שם נרדף, אבל מה לבית היתומים הנידח הזה ולבית הלבן. דברים מסקרנים תמיד מעוררים אצל שון ביג רצונות טובים.
בפנים היה מכתב. כתב היד העיד על גילו הצעיר של הכותב. התוכן היה משעשע, והשורות האחרונות נוגעות ללב.
"לכבוד נשיא אמריקה, תאודור רוזוולט.
שמי סינג פוג'ארי ואני יתום. גר בבית היתומים שבבנגלור. אינני יודע היכן נולדתי. מי הם הורי. אחיי ואחיותיי, אם בכלל היו לי. הנשיא, רק אתמול שמעתי עליך. אתמול גם שמעתי בפעם הראשונה על אמריקה. חיפשתי את המקום שלך בספר גיאוגרפיה כי אני חושב שאתה יכול לעזור לי.
אדוני, אני רעב. בחדר האוכל שלנו מחלקים בכל בוקר ביצה ולחם, גם דייסה. אני חושב שכדי שלא אהיה רעב אני זקוק לשתי ביצים, ואני אהיה מאושר אם אוכל למרוח גם חמאה על הלחם. חמאה כמו שראיתי בשוק שבעיר. כי לנו אין.
שמעתי שאתה איש טוב ואוהב שלום. הלוואי שתעזור גם לי.
על החתום,
סינג פוג'ארי".
כאשר קיפל את המכתב ותחב בחזרה אל המעטפה, לא הבין שון מהיכן נשרו עליו הטיפות הרטובות. לחייו הסמוקות היו משום מה לחות. הוא החליט בזריזות. כבוד הנשיא עמוס, אבל המכתב הזה חייב להידחף אל ערימת המעטפות המיוחסות, אלו שייכנסו עוד מעט אל חדרו האישי של פרזידנט טדי.
*
ארזאני צ'וקידר, מנהל בית היתומים, אוהב את אחר הצהרים של ימי חמישי. זה הזמן למכתבים. שעה של התקשרות עם העולם החיצון. בדרך כלל אין חדשות מרעישות אבל הבולים הנושאים חותמות של מחוזות רחוקים ולעיתים אפילו מדינות אחרות, מחזירים אותו לימיו הצעירים. לפני שקבר את עצמו בבית היתומים הנידח הזה.
אמריקה?
וושינגטון??
הבית הלבן???
המעטפה המהודרת שנחה בשלווה על שולחן העבודה היתה מוחשית לגמרי, אבל החותמות שנשאה על גבה היו הזויות. מכתב אישי מבית הנשיא האמריקאי. מישהו חומד לו לצון? לא, המעטפה נראית מקורית לחלוטין. הנייר המשובח. הסמל שאי אפשר לטעות בו. אצבעותיו רעדו בהתרגשות כאשר שלף בזהירות את חולץ המעטפות המתכתי. דף נייר גלש מעדנות על ברכיו. המכתב הנשיאותי יועד אליו, מנהל בית היתומים.
"לכבוד מנהל בית היתומים 'אווארה-באבה' שלום וברכה.
כבוד הנשיא קיבל את פנייתו של החניך סינג פוג'ארי בעניין התזונה במוסד שלכם. הדברים נגעו לליבו והוא החליט להקצות תקציב מיוחד עבור תזונת היתומים, להעשרת הארוחות ולשיפור איכות המאכלים.
מצורפת המחאה עבור שנים עשר החודשים הבאים.
בברכה,
שון ביג, מזכיר בית הנשיא".
חותמת משרד הבית הלבן התנוססה על פני תחתית העמוד, ובצידו השני של המכתב מוצמדת היתה המחאה. ש'ק אמריקאי בגודל טבעי.
*
סינג הופתע כשפגש בפאנדיט ממתין לו בכניסה לבניין.
"הי, לא יום ראשון היום?!"
פאנדיט רק משך בכתפיו.
"חשבתי שאולי כדאי שנדבר קצת".
הם הקיפו יחד את הבניין בשתיקה. מאחור המתינה להם חצר ריקה מאדם. פאנדיט עצר סמוך לספסל עץ מגולף והתיישב.
החיוך על פניו הסגיר מסתורין.
"בבית היתומים שלנו יש מאה ילדים, כולם יתומים אומללים. אתה יודע מי הכי אומלל כאן?"
סינג משך בכתפיו בחוסר הבנה. פאנדיט לא המתין לתשובתו, הוא אחז בזרועו והביט לתוך עיניו:
"אתה ילד. אתה הכי אומלל כאן".
"אה, וזה מה שבאת לומר לי? חבל, כי היית יכול פשוט להגיד מהתחלה שלא הצלחת לסדר לי ארוחה יותר משביעה ודי, הבנתי…"
"לא ילדון, לגמרי לא הבנת. תקשיב, אני מעוניין לספר לך משהו. שמעת פעם את השם טוואלוט פוג'ארי? תרשה לי לשער שמעולם לא. ובכן עד לפני כמה שנים האיש הזה היה מושל עשיר במיוחד במחזו אוראנגאבד שבמדינת מהרשטרה. היו לו ארמונות פאר, משהו בסגנון של הטאג' מאהל המפואר אם ראית אותו פעם. היה לו בית יפיפה שהתפרס על פני שטח אגדי ואפילו יער פרטי וכמה כפרים חקלאיים. האיש הזה עשה המון דברים טובים לתושבי האזור ולהודו בכלל. הוא היה מושל מבריק שפיתח רעיונות חדשניים לקידום הכלכלה באזור. בעיקר הוא הצליח בפיתוח קשרים עם יבשת אמריקה ועם הממשל בוושינגטון. אבל לא כולם אהבו את הרעיונות שלו. במיוחד לא בני השבט המגארצ'י, שבט אכזרי במיוחד שנוטה להתערב בעיקר בעניינים פוליטיים. האנשים הללו לא אהבו את טוואלוט במיוחד לא את העושר שלו. הם דרשו ממנו לעזוב את הבית ואת האדמות, להתפטר מתפקדיו הבכירים ולהגר למדינה שכנה. טוואלוט כיאה לנין גאה של אוראנגאזב המייסד האגדי של אוראנגאבאד, לא נכנע, נשאר בביתו והמשיך להחזיק במשרות שלטוניות. יום אחד הוא לא שב הביתה. שונאיו שלמו על ראשו סכום עתק לשכירי חרב והללו הרגו אותו בדרך".
"אבוי" סינג נשך את שפתו התחתונה וקפץ אגרוף זועם.
"היודע אתה מי היה טוואלוט הגיבור?" הילד משך את ראשו הצידה בתנועה שמסמנת משהו כמו שלילה מהוססת.
"הוא היה אביך".
"אה?"
"כן, אתה סינג פוג'ארי בנו של המושל טוואלוט פוג'ארי, ויש לא מעט מקומות ברחבי המדינה שאילו רק תזכיר שם את ייחוסך תזכה בהערצה".
"אז.. אז מה אני עושה כאן בעצם"?
"תקשיב לי ילד, הסיפור ארוך ועוד יבוא היום בו נשב יחד ואספר לך את כולו. כעת חשוב לי לשתף אותך בפרט חשוב מאוד. אולי הפרט החשוב ביותר ששמעת ועוד תשמע כל חייך. אביך, טוואלוט היה חכם, אחד האנשים היותר מבריקים שזכיתי להכיר. היו לו בהודו נכסים רבים אבל ההון העיקרי שלו לא היה כאן, הוא השקיע את מרבית נכסיו באמריקה. הוא יכול היה לעשות זאת בזכות אזרחותו האמריקאנית. אביך היגר לאמריקה כבר כנער צעיר. למד שם בבתי ספר ומאוחר יותר באוניברסיטאות. הוא היה סטודנט אמריקאי מכל הבחינות ובהזדמנות גם הנפיק לעצמו אזרחות. לאחר שסיים את לימודיו שב להודו, כאן התחתן והקים את ביתו. אבל את אמריקה לא שכח. כשהחלו עסקיו לשגשג הוא מיהר לפתוח שם חשבונות בנק, השקיע כספים והעביר לחשבונותיו הרבה מאוד כסף. הוא רכש מניות רבות בחברות אמריקאיות נחשבות והפך לאיש ממש עשיר. ואז הגיע הרצח המזעזע ומוטט את הכל. אביך היה אז בשיאו, הרוצחים קטעו את חייו הסוערים בבת אחת. הסכנה ריחפה עדיין על משפחתכם ואימך החליטה להגר מידית למדינה שכנה. את הילדים פזרו בבתי יתומים ואל תשאל אותי מה עלה בגורלם. יומיים לפני שברחה מכאן קראה לי אימא שלך וביקשה שאקח אותך תחת חסותי. אתה היית בכור, והיא התחננה שאקח על עצמי אחריות אפוטרופוסית כלפיך. מאוחר יותר היא שיתפה אותי בסודה הגדול. מסתבר שאביך נהג בזהירות מיוחדת, כשנולדת הוא רשם את רוב נכסיו על שמך. את המהלך הוא ביצע בגיבויים של עורכי דין נחשבים אמנם, אבל כנראה שמשהו שם לא היה סגור בצורה מוחלטת. במשך שנים ניסיתי אני ועורכי הדין להגיע אל הנכסים של אביך הרשומים על שמך, ניסיתי אך נתקלתי במבוי סתום. לא יכולתי כמובן להמתין סתם כך ולהזניח אותך לחסדי הרחוב, מסרתי אותך לבית היתומים בינתיים".
סינג הביט בפאדינט בעיניים קמות ובפה פעור. יותר מדי גילויים מרעישים ניתכים על ראשו הקטן בבת אחת.
"יקירי. היודע אתה מה משמעות השם סינג? סינג זה אריה. אביך נתן לך את השם הזה כי הוא כנראה ידע שיש בך אריה. אינני מבין, עודני נרעש, איך אתה ילדון קטן הצלחת להגיע אל הפרזידנט מאמריקה ולגרום לו להתרגש מדבריך ואפילו לרצות לעזור לך. האם אתה מצליח להבין במה מדובר? האם תעלה על דעתך כמה ניסיונות עשינו, אני ואנשים נוספים כדי להגיע אל 'החלונות הגבוהים' שבבית הלבן? העניין שלך ילד, העסיק הרבה אנשים מקושרים. לאביך ידידים רבים והם אינם יכולים לשאת את הרעיון שבנו הבכור של טוואלוט הגיבור יתגורר בבית היתומים יחד עם הילדים האומללים ביותר בהודו. ילד, אתה עשיר. אתה מושל. אבל אין לך את המפתחות לחדר האוצר. אין לך את מפתחות שער הכניסה לארמון. ועכשיו יורש העצר לבית פוג'ארי, עכשיו שכבר הצלחת להבקיע את החומות ולגעת ישירות בליבו של האיש המשפיע ביותר בעניינך, מיסטר רוזוולט מאמריקה. האיש שיכול במילה אחת לשחרר את כל הנכסים של אביך ולהעביר לרשותך הון אגדי. עכשיו מה ביקשת ממנו? ביצה. חמאה. אוכל".
האפוטרופוס הליט את פניו בכפות ידיו.
"אני נסער. תגיד לי מושל צעיר. מנשיא ארצות הברית מבקשים ביצים? חמאה? אני רק מדמיין לעצמי איך היית נראה עכשיו אילו הוספת רק כמה שורות למכתב בר המזל שלך. אילו רק הוספת כמה מילים על אביך. על משפחתך. אילו רק היית מעיז לבקש את המגיע לך באמת. את ההון שרשום כבר על שמך".
***
"משל לאחד שירד מכבודו ונסתלקו ממנו אביו ואמו וכל קרוביו, ונלקח ממנו כל אשר לו וכל כליו וכל עשרו, והוא בוכה ומתעסק על כלי המיועד למשחק שניטל ממנו, ואין בו דעת לבכות על צרתו האמיתית, אוי לו לזה השוטה שאפילו שכלו נשלל ממנו"
(דרשות חתם סופר ז' אב תקצ"ד)
יהודים, אנחנו מיליונרים. אבל מה המקצוע שלנו? קיבוץ נדבות. הייתכן??
תארו לעצמכם. עשיר אגדי מסתובב בתחנה מרכזית ובידיו קופסת פח. מקושש ומלקט. מתחנן אצל פלוני, ומבקש הלוואה מאלמוני. מפעיל קשרים בגמ"ח ומבקש שירשמו אותו בדחיפות ל'קמחא דפסחא'. בסופו של יום התוצאות מחמיאות – הגביר השיג מאתיים שקלים מזומנים. תלושי זכאות להנחה בסניפי רשתות המזון, ועוד כמה הבטחות על סך כולל של מאה שקלים. הוא מוצלח הגביר, מה? מוכשר ביותר.
את המחמאות הללו היינו מעניקים לשנורר. לא לגביר.
אולי אנחנו שנוררים? מחפשים סגולות. מאחלים לעצמנו קצת שקט. מבקשים שיניחו לנו פלסטר על הצרות. מנסים להסתדר עם הקשיים בעזרת פרוטקציות פה ושם. מפעילים עסקנים. מבקשים הלוואות. מסדרים חובות ועוד מרגישים שהשקענו מאמצים במקום הכי טוב.
יהודים, איננו שנוררים. לא, איננו זקוקים שישליכו לעברנו פרוטות. לא אל הנער הזה התפללנו. יש לנו אבא. הוא מלך העולם. יש לנו אהבה, הוא אוהב את כל אחד ואחת מאתנו אהבה אין סופית ללא גבולות, אהבה שאינה תלויה בדבר. את כל אוצרות הטוב הוא הקדיש לנו. לכל אחד מאיתנו. לכולנו יחד כעם. המפתחות לאוצרות ולארמונות נמצאים כאן קרוב. בתוך סדר היום שלנו. הם נמצאים בתוך הפה והלשון שלנו, בכל רגע אנחנו יכולים לדבר אתו על מה שאנחנו רוצים, הוא מחכה לנו, במיוחד בתוך השעתיים היקרות ביותר בעולם. שעתיים של חצות לילה.
מי אינו זקוק לישועה, להצלחה, לרחמים עצומים? כולנו זקוקים לכך נואשות. האם אנו מחפשים את הבשורות הטובות במקום הנכון?
אפשר לחפש פתרונות קצרי טווח ולהתרוצץ כל החיים בין הפקידים הזוטרים. אפשר גם לחפש מיד את המפתח אל הארמון. את הקוד הסודי של הכספת. המפתחות לכל הישועות האמתיות, כותב הזוהר הקדוש, מרוכזים בשעתיים של חצות. הזמן הזה חל מדי לילה. בקיץ ובחורף. במשך שעתיים תמימות מנשבת בעולם רוח של הזדמנויות. רוח צפונית מכינורו של דוד. רוח של גאולה.
צדיקי עולם גילו כי חצות יכולה להתרחש גם בכל רגע ביום, בשעה שהחושך מתגבר על האדם והוא שרוי במצוקה, הוא נקלע למבוי סתום ואינו רואה שום קרן אור, זאת היא נקודת החצות שלו, כי זה כל הענין של חצות שהשמש נמצאת בנקודה הרחוקה ביותר מכדור הארץ, וזה קורה כשהחושך מתגבר על נפש האדם, ואם באותו רגע דווקא הוא מתחזק באמונה בבורא עולם, הוא מאמין שה' באמת אוהב אותי ורוצה אותי וצריך אותי, בדיוק כמו שאני, אז נפתחים לפניו שערי העת רצון של חצות. (שמע שלמה להרה"ק רבי שלמה מקרלין זיע"א וליקוטי הלכות או"ח הלכות השכמת הבוקר).
יש לנו בשורה. ריבונו של עולם אוהב אותנו. הוא מעוניין לתת לנו בלי גבולות. הוא כבר נתן לנו. יש לנו בתוך השעון ובלוח הזמנים שעתיים של חצות. לפעמים זה גם בלב, לאוו דווקא בשעון. זה לא שייך רק לצדיקים. חצות שייך לכל מי שבית המקדש חסר לו. חצות זו השעה של כל מי שליבו מייחל לישועה. חצות זה הדבר הכי אמיתי. הכי יהודי. הכי קרוב ללב שלנו. אנשים, זה הזמן להרעיש עולמות. לא להסתפק במועט. לא לוותר. להפעיל את הפרוטקציה של חצות.