אבא שלי היה איש פשוט, סייד.
אבא שלי לא הבין בגידול ילדים, ולא ידע כיצד לחנך; הוא גם לא ידע לקרוא עברית כראוי, ובקושי הצליח להתפלל; הוא מעולם לא לימד אותי תורה, לא חינך אותי לערכים ולא הדריך אותי איך להתמודד עם אתגרי החיים.
כי אבא שלי היה בוגר שואה.
אבל אני –
אני רב קהילה. איש חינוך, ר"מ בישיבה.
ואני – כל כולי – אין אני אלא בן של אבא שלי.

קופת צדקה הייתה לנו בביתנו. קופסת פח ישנה, עלובה וכעורה, והייתה הקופסה הזו תלויה על הקיר, במרכז הבית, מול דלת הכניסה, ואל הקופסה הזו היה ניגש אבא מדי ערב, כשחזר הביתה מותש מעמל יומו המפרך, היה נעמד מול הקופסה ומתבונן בה.

בריכוז היה מתבונן, ברצינות המוקה, בשתיקה.

אחרי כן היה אבא מכניס את ידו הכבדה אל כיסו, ושולף ממנו שלוש מטבעות – שלוש מטבעות קטנות, שהיו טובעות בכף ידו הגדולה. אבא היה ורר מטבע אחת מבין השלוש, מביט בה רגע בעיון עמוק, ורק לאחר מכן היה משלשל אותה אל קופת הצדקה.

או אז היה אבא שלי עוצם עיניו, ובקולו הסדוק היה לוחש: "תודה לך, תודה לך, שנתת לי בן!"

אבא היה מדבר עם ה' ביידיש, במילים שלו, את זה הבנתי כבר מגיל רך. כבר מגיל רך הבנתי, שאבא שלי יכול לדבר עם ה' מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה, אפילו ביידיש. כי ידעתי, כבר מגיל רך ידעתי, שה' מאוד אוהב את אבא שלי.

שוב היה אבא לוקח מטבע, באותן תנועות איטיות, באותה רצינות עמוקה, באותו ריכוז. ואחרי שגם מטבע זו נחה במקומה, היה אבא מוסיף:

"תודה לך על שנתת לי בן, שמברך ומתפלל!"

לפעמים היה אבא מתנשם עמוקות, לעיתים היה קולו רועד, אבל תמיד, תמיד אמר את אותן מילים באות כוונה עמוקה.

ואחר כך היה אבא משלשל מטבע שלישית, ואומר:

"רק בקשה אחת יש לי: שהבן שלי ימשיך לברך ולהתפלל, יותר אני לא צריך כלום."

השנים נקפו, וזכיתי להקים בית ומבאז שהקמתי את ביתי עברו עלי עוד שמונה שנים – שנים קשות של בכי ותפילה והשתדלויות רפואיות לאין ספור – עד שזכיתי וגם לי נולד בן. וברגע שנתבשרתי על לידת בני – קפצתי ממקומי, לא על מנת לבשר לאיש, ולא כדי לדבר עם איש – כי כלל לא ראיתי איש. רק קפצתי ממקומי – שטוף דמע והלום שמחה והתחלתי לרוץ. כמטורף רצתי, כאחוז אמוק, כמי שאין דעתו נתונה אלא לדבר אחד – לרוץ.

לרוץ אל בית אבא. אל הקופה.

רק כשהגעתי אל בית אבא ונעמדתי מול הקופה הצלחתי לעצור את עצמי – לעצור, להירגע, להתרכז. ואז, כשהדמעות עדיין על לחיי, פתחתי את אגרופי הקמוץ והוצאתי פרוטה ראשונה מבין השלוש – מבין שלוש הפרוטות שהיו קמוצות בידי כבר שעות.

הוצאתי פרוטה, ושלשלתי אותה אל הקופה:

"תודה לך, שנתת לי בן."

לפתע הרמתי ראשי. מישהו עמד לידי.

אבא שלי.

אבא עומד לידי, וגם הוא מחזיק בידו שלוש פרוטות.

מבטינו נפגשו.

ובכינו שנינו – אבא שלי ואני, זה על כפתי זה – מול קופסת הפח.

זו קופסת הפח שהעניק לי אבא. זו הירושה היחידה שנותרה לי ממנו. הקופה שליוותה אותי אז ומלווה אותי גם היום. זו היא שתמכה בי בעתות משבר וליוותה אותי בסערות חיי. זו היא שהבאני למה שאני היום. כי למרות העובדה שהיו לי ליקויי למידה וקשיים חברתיים; על אף שהייתי העלוב מבין חברי, הדחוי והבלתי מוצלח שבכולם; והגם שהרפתקאות רבות עברו עלי – למרות הכל הגעתי עד הלום.

כי תמיד, תמיד הייתה הקופה לצידי.

כי אבא שלי חינך אותי, ואהב אותי, ועודד אותי – באמצעות קופסת פח. (אל תחטאו בילד ח"ב סיום).

בימינו אנו, גם אם  מי שאין לו קופסת פח על הקיר, אבל יש מוקד צדקה שמספרו 8631* שם נוכל להחדיר בלב ילדינו  אהבה לתורה, אהבה להשי"ת, אהבה למאות תלמידי החכמים הלומדים עשרים וארבע שעות ביממה בקבר רחל, להתחבר לאהבה של אמא, ולזכות לבנים תלמידי חכמים וצדיקים.