אמא מושכת בחוטים

אני טיפוס מאוד מסודר, מסודר מידי אפילו, במיוחד בענייני כספים. אני חייב שהכל ידפוק עד השקל האחרון. אם יש לי חוב, אפילו של כמה שקלים, זה פשוט משגע אותי. אני לא יודע אם זה מעלה או חיסרון. מצד אחד ברור שזה טוב, כי אני חי נכון, עם מה שיש ובלי חובות. מצד שני, לא הכל בחיים תמיד הולך 'לפי הספר', ולפעמים יש חריגות והוצאות מיוחדות שלא ניתן לצפות אותן, ובאותם פעמים אני פשוט הופף לאדם חסר מנוחה, עד שאני מכסה את החוב.

אני רואה לפעמים חברים שלי ב'כולל' שמגלגלים סכומים של עשרות ואפילו מאות אלפי שקלים חובות מנישואי הילדים, ואני רואה איך הם לומדים ברוגע וחיוך על פניהם, כאילו כלום לא קרה, ואני לא מסוגל לקלוט איך הם עושים את זה. האמונה והבטחון בבורא עולם נותנת להם פשוט כוחות לשנות את המציאות. איך הם מצליחים להתרכז במשהו כשיש להם חובות אדירים שכאלו, בזמן שאצלי חוב של כמה מאות שקלים, מוציא אותי מאיזון.

תמיד חששתי מה יהיה כשאני אתחיל לחתן ילדים. אמנם את היומיום אני מצליח לכסות, ואפילו מצליח לשים קצת כסף בצד, אבל ידעתי שבשביל נישואי הילדים זה לא יספיק. ברור שאני אצטרך להיעזר בגמחי"ם והלוואות, ואיך אשרוד את זה?

אבל גם התקופה הזו הגיעה, ואז ראיתי שהקב"ה לא מעמיד שום בריה בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. ואיכשהו צלחתי כבר את תקופת נישואיהם של שניים מילדיי שיהיו בריאים, בלי שאצטרך לגלגל הלוואות וגמח"ים. לא אכנס לפרטים בדיוק איך זה קרה, אבל זה מה שהיה. אני רק רוצה לספר על סכום בן 15,000 ש"ח שנותרו לי בחובה מנישואי הבן האחרון. ועל הדרך הפלאית שהקב"ה זימן לי כדי לכסות אותם, בזכות רחל אמנו.

כאמור, הייתי אחרי תקופת נישואי בני השני, ועדיין היה לי חוב של חמשה עשר אלף שקלים. והדבר הזה הטריד את מנוחתי. אני יודע שמי שכבר מחתן ילדים וקורא את זה, לא יכול שלא לגחך לעומת הסכום הזעום יחסית שמטריד אותי. אבל אני לא בטוח שתרצו להתחלף איתי, כי ייתכן שאני סבלתי נפשית הרבה יותר מהסכום הזה, לעומת מה שאתם סובלים מהסכומים הגבוהים.

כך או כך, נסעתי כהרגלי לקבר רחל אמנו, גם כדי להודות להקב"ה על שפע הסייעתא דשמיא שהשפיע עליי בתקופת נישואי הבן. שב"ה הכל הלך כשורה ושום דבר מאלפי הפרטים שמרכיבים אירוע כזה לא השתבש. וגם כדי להעתיר על הסכום שנותר אצלי בחוב, והעיק על ליבו כאבן במשקל אלפי קילוגרמים. החלטתי הפעם לנסות את הסגולה של קבר רחל, למרות מצבי הקשה החלטתי בתור 'השתדלות' להתאמץ ולתרום לצדקה 150 ₪ למוסדות קבר רחל כדי לזכות ולראות ישועה בקרוב.

כשסיימתי, מיהרתי החוצה כדי להספיק את האוטובוס קו 238 שחוזר לביתר עילית, אבל למרבה האכזבה הספקתי לראות רק את זנב האוטובוס כשהוא יוצא מהמתחם. נשארתי לעמוד שם, תוהה איך אני חוזר הביתה, בתוך כך, עוצר לידי אברך ומציע לי טרמפ, לכיוון הצומת.

אני עולה לרכב, ומשהו בפנים של הנהג מוכר לי עד מאוד. פתאום אני קולט: זה ידידיה!! חבר-החדר מהישיבה… כמה זמן כבר לא התראינו? יותר מ-20 שנה!

התחלנו להעלות זכרונות מתקופת הישיבה. בין הדברים שאלתי אותו אודות חבר החדר השלישי – מנחם, אם הוא שמע עליו לאחרונה.

"דוקא יצא לי לשמוע אודותיו, אבל לא בנסיבות משמחות…" אומר לי ידידיה, ואני רואה שפניו מצטעפות. מסתבר שקרובת משפחתו התגרשה מבנו של מנחם חברנו. הבנתי ממנו שהוא ניסה להשכין ביניהם שלום בית, אך ללא הועיל. הצטערתי לשמוע על המקרה, אך אודה על האמת, שהנושא לא המשיך להעסיק אותי יתר על המידה.

כשהגעתי הביתה, מצאתי את זוגתי נסערת. לשאלתי, היא מספרת שנודע לה עכשיו על זוג שהיה גר בבנין שלנו עד לפני כשנתיים, שפירקו את החבילה.

איכשהו, זה הזכיר לי את הסיפור של הבן של מנחם, וסיפרתי לה שגם אני הייתי בהלם כששמעתי על כך. ואז, פתאום בלי לומר מילה, נפל לנו האסימון בבת אחת. אפשר ליצור כאן שידוך חדש.

כבר למחרת בבוקר, התחלנו לגשש בין שני הצדדים, והעניין החל להתגלגל מהר מהצפוי. למרות שמעולם לא עסקתי בשידוכים, בוודאי לא בשידוכים של זיווג שני, שזה הרבה יותר מורכב. כאן, כאילו הכל זרם, ותוך שבועיים, נשברה הצלחת למזל טוב.

כמה ימים אחר-כך קיבלתי את דמי השדכנות 'מכובד'יג' שעלו במדויק לסכום של 15,000 ש"ח. השי"ת שלח לנו בזכות רחל אמנו, פי מאה מהסכום של המאה חמישים ₪ שתרמנו לה.

הסיפור היה יכול להסתיים כאן, והוא גם מלמד עד כמה גדולים חסדי ה', ועד כמה גדול כוחה של רחל אמנו, אבל יש לו המשך מפתיע עוד יותר.

בליל הווארט, שהתקיים בבית שלנו, שוחחתי עם החתן, וזה האחרון סיפר לי שהוא כבר שנתיים מחפש את זיווגו השני, עד שמישהו הציע לו לתרום למוסדות קבר רחל, ובדיוק באותו שבוע התקשרתי להציע לו את השידוך.

התרגשתי עד מאוד, וחיכיתי לשתף את רעייתי בסיפור המופלא, אלא שאז התברר שגם היא הגיעה עם חדשות דומות מכיוונה של הכלה. כן, גם היא תרמה למוסדות קבר רחל ממש באותה תקופה.

פתאום התברר לנו עד כמה אמא רחל מושכת בחוטים מאחורי הקלעים, יש חתן וכלה שצריכים ישועה, ועוד מישהו שצריך לכסות חוב, היא גורמת לאחד לאחר אוטובוס, ושולחת את השני לאסוף אותו, מזרימה את המידע הנחוץ ומביאה לסיום הטוב והמופלא של הסיפור, בצורה המדהימה ביותר, לשביעות רצונם של כל הצדדים.

אמא דואגת לשורשים

אבא שלי היה תמיד חריג בנוף הקהילתי.

אנחנו מתגוררים באחת מהקהילות היהודיות הקטנות בדרום אמריקה. קהילה שרובה ככולה יהודים אנגליים קרירים ומאופקים, ואילו אבא שלי הינו יהודי חסידי אותנטי, עם כל ה'שמונה בגדים' עם הזקן והפאות העבותות, וה'ברען' החסידי.

הורי עברו לגור בדרום אמריקה, כדי לסעוד את סבי לעת זקנותו, לאחר שעבר אירוע מוחי שהותיר אותו מוגבל גופנית, כאשר אמי, בתור בת בכורה ויחידה, נאלצה לעבור לגור לידו. בהתחלה הם עדיין חלמו לחזור לארץ הקודש. אך סבי, למרות מוגבלותו האריך ימים ושנים, במהלכם גילה אבא שלי מיזמי נדל"ן מקומיים מניבים מאוד, שהפכו אותו עד מהרה לאיש אמיד . כך שגם לאחר פטירתו של סבי, נותרו הורי לגור באותה עיר.

למרות חריגותו הבולטת של אבי בנוף הקהילתי, מעולם לא העלה על דעתו אפילו להחליף פרט כזה או אחר מלבושו או מאישיותו, לצורך התאמתו למה שמקובל בקהילה הסובבת אותו. העובדה שהוא היה היהודי החסידי היחיד בקהילה, אף פעם לא העסיקה אותו יותר מידי.

כך חיינו לנו בשלווה וברווחה, עד שהגיעה תקופת השידוכים שלי.

כאן, התברר שאנחנו בבעיה חמורה. מצד אחד, אני קשורה מאוד לאמי ולסביבה הטבעית שלי. לא יכולתי לחשוב אפילו על מגורים בארץ רחוקה וזרה. מאידך, אבי היה 'נעול' על הרצון שלו, להמשיך את השושלת החסידית השורשית של המשפחה, וחיפש עבורי שידוך חסידי אותנטי עם בחור מארץ הקודש, כאשר ברור מאליו שאמשיך לגור בארץ. והתנגד בכל תוקף לרעיון של שידוך עם בחור מקומי, שכולם כאמור השתייכו למגזרים בעלי אופי שונה מאוד מאלו של אבי. 

בהתחלה זה התחיל עם וויכוחים שקטים ומהוסים ליד השולחן במטבח. אך ככל שעבר הזמן, הלכו הוויכוחים והפכו למריבות של ממש.

אבי אדם מוכר מאוד בקהילה שלו. למרות המרחק הפיזי הוא שמר על קשר חם עם חברי הקהילה. העובדה שיש לו בת מוצלחת ורבת מעלות, הזרימה לו הצעות מכובדות רבות. מאידך, השם הטוב שלי יצא גם בקרב חברי הקהילה שלנו כאן, כך שהצעות לא חסרו, ב"ה.

אלא שההצעות לא תרמו למצב הרוח, ההיפך, ככל שההצעות גברו, כך הלך המתח בבית ונעשה חריף יותר. כל הצעה שנראתה לאמי פנטסטית וקורצת, היתה לצנינים בעיניו של אבי. ומה שהיה בעיניו 'שידוך מהחלומות' היה עבורה חלומות ביעותים.

בשלב מסוים, החל קילוח ההצעות הולך ופוחת. מה שהכניס גם אותי ללחץ, וכמובן שלא תרם הרבה לשלווה בבית.

ליל שבת אחת, אבא מגיע הביתה בלווית אברך צעיר שהגיע מארץ ישראל, בשביל אבא שלי, כל אורח שכזה הוא פרס של ממש. הוא כאילו חוזר לצור מחצבתו הישראלי. כשמגיע אורח מארץ הקודש, אבא שלי מסוגל לשבת שעות ולשוחח אתו ללא הפוגה.

מפה לשם, מסתבר לנו, שהאברך לומד בכולל לא שגרתי למדי. זהו 'כולל חצות' בסמוך לקבר רחל אמנו. האברך שפע סיפורי מופת על ישועות מופלאות, בעיקר בתחום הזיווגים, שהוא רואה ושומע כל הזמן, בעקבות הלימוד והתפילה שלהם על ציונה של רחל אמנו.

הורי החליפו מבטים, וכבר במוצאי שבת, נרשמה תרומה הגונה לכולל חצות על שמו של אבי. כששמי מככב שם ברשימת השמות שמוזכרים ע"י האברכים מידי לילה בשעת הרצון של שעת חצות.

ההמשך היה מדהים ממש.

באותו שבוע עלתה הצעה מופלאה של בחור מבית חסידי שורשי ואותנטי, שעברו לאחרונה לגור אף הם בדרום אמריקה. אמנם לא בעיר שלנו, אבל במרחק נסיעה לא משמעותי.

מה שכמובן פותר את הדילמה לשביעות רצונם של שני הצדדים. כך אוכל גם להקים בית חסידי שורשי, וגם להישאר לגור ליד ההורים.

גם הבחור עצמו התגלה כאוצר של ממש. ובתוך שבועיים כבר נשברה הצלחת למזל טוב. וכך ב"ה בזכות הילדים של מאמע רחל, שלומדים ומתפללים על ציונה זכיתי גם להקים בית, וגם להחזיר את שלום-הבית בבית הוריי.

אמא על הפנים

'עכשיו מילא, אבל מה יהיה בשידוכים…'

המחשבה הזו קננה בראשי במשך למעלה מעשור שנים, וטרדה את מנוחתי עשרות פעמים ביום. בעיקר כשהתרחשו תקריות כאלו ואחרות בעקבות העיוות בפניה של פריידי.

עד היום, איננו יודעים בדיוק איך זה קרה, ולמה זה קרה, ומי אשם במה שקרה. מה שאנחנו כן יודעים, שבוקר אחד קמה פריידי כשהלסת התחתונה שלה מעוותת בצורה קשה. מעבר למראה המחריד של הפנים שלה, גם המבטא שלה השתנה לגמרי, המילים יצאו לה מעוותות ומשונות.

נבהלנו כהוגן, אך לא שיערנו בחלומות השחורים ביותר שזה משהו שעוד עומד ללוות את פריידי שלנו לתקופה ממושכת, בוודאי שלא לכל החיים. היינו בטוחים שמדובר באיזה שריר שנתפס או משהו בסגנון. שייקח לו בין יום-יומיים לשבוע שבועיים כדי לחלוף.  מה הסיכוי שילדת קסם בעלת פנים מתוקות ונורמטיביות תהפוך את פניה בבוקר אחד בהיר?

אבל, כפי שכבר הבנתם, העיוות הנורא בפניה, הגיע כדי להישאר. כל הטיפולים שניסינו, אצל כל הרופאים שביקרנו, לאף אחד לא היה הסבר ברור איך ולמה זה קרה. האחד תלה את זה בטיפול שיניים שעברה שבועות מספר קודם לכן. השני תלה זאת במחלת שרירים נדירה, השלישי תלה זאת בפגם גנטי כזה או אחר. אבל כל אלו לא שינו מאומה לגבי התוצאה.

אמנם, המליצו לה על תרגילים כאלו ואחרים ששיפרו רק במעט את העיוות בפניה ובמבטאה של פריידי.

המכה הקשה הזו השפיעה עליי באופן קשה ביותר. התביישתי לצאת איתה לרחוב, לבוא איתה לאירועים או למפגשים משפחתיים ואחרים. לא היה לי כח להתחיל להסביר את מה שלא ידעתי בכלל להסביר. לא היה בי כח לסבול את מבטי הרחמים של האנשים הטובים, ואת מילות העידוד והנוחם של הנשמות הטובות. ובעיקר, לא היה בי את הכח לסבול את הבושות של פריידי, כשהילדות מסביב מתבוננות בעיוות שלה בעיניים גדולות וחולמניות.

מי שהפתיע בסיפור הזה – היתה פריידי בעצמה. מאותו רגע בו נגוז היופי החיצוני שלה, החל להאיר היופי הפנימי שלה באור יקרות נפלא ומיוחד.

מסתבר שהקב"ה הקדים רפואה למכה, ושתל בה נפש מיוחדת ונדירה במיוחד, שידעה להתמודד עם המבטים והשאלות באופן מעורר השתאות. טיבן של ילדות בעלות מומים חיצוניים, להסתגר ולהסתתר מעיני הסובבים. פריידי היתה ההיפך הגמור, היא התייחסה לפגם שלה בשלוות נפש בלתי מוסברת. היא ראתה את בורא עולם כאחראי היחיד לכל מה שקורה, והאמונה שכל מה שהוא עושה הכל לטובה, והוא אוהב אותנו, הפכו לאבן יסוד בחייה שלפיו התנהלה. היא התחברה עם חברות, שיחקה עם כולן, התגברה באלגנטיות על הדחיה הטבעית ממראיה וממבטאה.

בעוד הרופאים והמטפלים השונים, המליצו לי על טיפול פסיכולוגי שיעזור לה להתמודד עם הדחיה החברתית, היא עשתה את זה בלי שום טיפול ובלי שום בעיות.

אבל זה היה רק קצה הקרחון. מסתבר שהנפש המיוחדת ששכנה בה היה משהו הרבה יותר עוצמתי. היה בה טוב שופע ללא גבול. היה בה רגישות נדירה לרגשות הזולת, ורצון לעזור לכל אחד ללא גבול.

מעבר למה שהיא היתה עוזרת לי בבית, היו לה פרויקטים של חסד שאף אחד לא ידע מהם. אם זה חברות מהשוליים שדאגה להרים ולקרב אותם פנימה. אם זה עזרה פיזית בבתים שהיו זקוקים ליד עוזרת, ועוד כל מיני פרויקטים של חסדים שקטים וצנועים, שעל מקצתם גם אנחנו ידענו, ועל רובם אפילו אנחנו לא ידענו.

ודוקא זה מה שהכי תיסכל אותי.

ילדה כל כל מוכשרת, עם לב של זהב טהור 24 קראט, יהלום של ממש. איזה שידוך היא תקבל? למה דווקא היא תצטרך להינשא לבעל מום כזה או אחר? הרי זה ברור שאף אחד שהוא לא בעל מום לא יחשוב אפילו על הכיוון לקחת מישהו עם עיוות חמור כל כך בפנים. הרי את המידות הנאצלות שלה, אף אחד לא רואה מבחוץ, מה שרואים זה רק את הפגם החיצוני. למה, למה זה מגיע לה? דווקא לה???

כך עברו השנים, עד שהיא הגיעה לגיל שהכי פחדתי ממנו. מסתבר שכל מה שחששתי ממנו היה נכון. בקושי הגיעו הצעות. וגם אלו שהגיעו היו מעליבות ומחרידות. כמעט כל פעם אחרי שיחה עם שדכנית, הייתי פורשת לחדר סגור ומתייפחת נואשות. במקום שאצטרך להתלבט בין משפחה מפוארת אחת למשניה, הייתי צריכה להתלבט בין צליעה קשה ברגל לבין פיגור שכלי…

ואז החלטתי שאני חייבת לעשות משהו, פריידי סבלה מספיק, אני לא יכולה לתת לה לאמלל אותה לכל החיים.

הלב שלי אמר לי שרחל אמנו זו הכתובת. היא שבאצילות נפשה ויתרה לאחותה על השידוך הנכסף, ולבסוף זכתה אף היא לשידוך שממנו יצא עם ישראל, היא בוודאי תמצא בע"ה שידוך מצוין לפריידי שלי שצועדת בעקבותיה.

הלכתי לקבר רחל, לשפוך את הלב. ובאוטובוס כשנתקלתי בחוברת "מאמע רחל", הבנתי פתאום שזה מה שאני צריכה לעשות. תרמתי "כולל חצות", וביקשתי שיתפללו על פריידי שלי שתזכה לשידוך מושלם, בלי לוותר על שום דבר.

שבועיים חלפו מאז, ואני מקבלת טלפון משדכנית מסוימת. והיא מציעה לי בחור מצוין מישיבה מעולה.

"מה יש לו?" אני ניגשת מיד לעניין.

"יש לו לב זהב, ראש מצויין, שם טוב, מבחירי הישיבה…"

"לא, התכוונתי לשאול איזה מום יש לו?"

"שום מום… בחור נורמטיבי לחלוטין"

"נו, באמת… את מכירה את פריידי, למה שהם יסכימו?"

"לא יודעת, תשאלי אותם, הם שלחו אותי…"

"ממהה.. מה אמרת עכשיו?! נראה לי שלא שמעתי טוב, הם שלחו אותך להציע את זה?"

"כן, שמעת מצוין. הם שלחו אותי, מבחינתם זה חיובי…"

"לא יודעת. משהו פה לא 'מריח' לי. אם הבחור מושלם כמו שאת אומרת, למה שהם יעשו דבר כזה?!"

"תשאלי את פריידי שלך. היא תדע להסביר לך."

"לא הבנתי, איך פריידי תדע להסביר, מאיפה לה לדעת למה הצד השני מסכים?"

"גם אני לא הבנתי, זה מה שהם אמרו לי…"

פריידי גם היא היתה מופתעת ונבוכה. אבל בסופו של דבר התברר שהיא מכירה את המשפחה מצויין. מתברר שהאחות הצעירה של החתן, היתה אחד מה'פרויקטים' היותר מורכבים של פריידי. היא הייתה נערה דחויה ומתוסבכת, שהתקשתה כמעט עם כל דבר, החל מהלימודים, וכלה בקשרי חברה. פריידי שלי אימצה אותה בחום, הקדישה עבורה עשרות שעות לקדם אותה בלימודים, בחברה, ובהתפתחות האישית. בעקבות העזרה של פריידי היא הפכה להיות אחת מהמובילות בכיתה.

אותה אחות הייתה זו שעמדה מאחורי הצעת השידוך. מסתבר, שגם הוריה לא ידעו כל השנים מיהו המלאך שהצליח להרים את הבת שלהם מאשפתות לקדמת החיים. לפני כשבועיים, באותו לילה שבו תרמתי למוסדות קבר רחל, החליטה פתאום האחות לגולל את כל מה שעבר עליה, ואת מה שפריידי עשתה עבורה. החתן וההורים הבינו שאם הם רוצים שבנם יזכה לחיים מאושרים באמת – פריידי היא הכתובת. הם שאלו כמובן את פי רבם, שהעניק את ברכתו לשידוך. וכך ב"ה זכתה פריידי לחתן מושלם וירא שמיים.

אמא מזימה שמועות

בכל פעם שהייתי מגיעה עם הילדים לבקר את אמא שלי, היא היתה מציעה לי משהו אחר נגד עין הרע. לפעמים זה היה כמה שיני שום, לפעמים זה חוט אדום, או חמסה כזו או אחרת.

"תראי איזה ילדים… טפו, טפו, טפו" היתה אמה נוקשת באצבעותיה על השולחן. "את חייבת לעשות משהו נגד עין-הרע…"

הייתי מחייכת בסלחנות, ודוחה באדיבות. אני לא מאמינה, לא בעין-הרע, ולא בסגולות למניעתה. במקום זה הייתי מסתפקת בהרמת עיניים לשמים, ולהודות הילדים הנפלאים שחנן אותי. אכן, (בלי עין-הרע) לא יכולתי לאחל ולייחל לעצמי ילדים טובים מאלה. הם התברכו גם ביופי פנימי – בכישרונות ברוכים, ביראת שמים ודרך ארץ. וגם ביופי חיצוני – בהופעה נאה ומרשימה במיוחד.

כולם היו בטוחים שאת הילדים שלי 'יחטפו' בשידוכים. לא הייתה שום סיבה שלא. לפחות לא כזו שידענו עליה.

ואכן, אצל הבן הגדול, הכל הלך חלק. הוא זכה בשידוך מושלם, גם כלה יראת שמים ומוכשרת, וגם חותן עשיר שריפד להם את החיים בכל המובנים.

הייתי בטוחה שכך זה ימשיך אצל כל שאר הילדים. אבל אז משהו השתבש…

אנחנו שייכים לקהילה חסידית די סגורה, שכולם יודעים הכל, או כמעט הכל על כולם. ואז יום אחד נחרדנו לשמוע על שמועה שנפוצה אודותינו לפיה הסבא שלי שנכחד בשואה היה לא פחות ולא יותר מאשר – 'קאפו' איום ואכזרי.

למי שלא יודע, 'קאפו' היה כינוי ליהודים אומללים שאולצו ע"י הנאצים הסאדיסטיים ימ"ש, להתעמר ולרדות באחיהם היהודים ממחנות העבודה למלא את מכסות העבודה היומיות. חלק מאותם יהודים נהגו כלפי אחיהם בברוטאליות קשה, כדי לרצות את שולחיהם, חיילי האס. אס. האכזריים.

ניסינו לברר מהיכן מגיע המידע המוזר הזה. ועד מהרה גילינו שמקור השמועה נובע מאישה מבוגרת ניצולת שואה, שרק לאחרונה גילתה שאותו 'קאפו' שהתעמר בה ובבני משפחתה בשואה, הינו לא אחר מאשר סבא שלי. וכאן, הרחיבה וסיפרה על מעשי הזוועה המרושעים של אותו 'קאפו' אכזרי שירד לחייהם.

אין לי מושג למה אותה אישה אומללה עשתה את מה שהיא עשתה. אבל התוצאה היתה אחת – אפס תשובות חיוביות לשידוכים שלנו. מי ירצה להשיא את בתו, עם בחור שנושא בקרבו גנים אכזריים וסאדיסטיים של יצור מפלצתי מרושע כאותו 'קאפו'.

לא אלאה אתכם בתיאורים מזעזעים על הימים השחורים והאפלים שבאו עלינו, הימים עברו, והצטרפו לחודשים ושנים, ושום דבר לא זז. 

כפי שכבר הבנתם, אני לא חסידה גדולה של סגולות וקמיעות מכל סוג שהוא. אבל יום אחד התגלגלה לידי חוברת הישועות של מוסדות קבר רחל. ומשום מה הצצתי ונפגעתי. התקשרתי ותרמתי סכום הגון לכולל חצות, כדי לזכות להבטחתו של רחל אמנו לזיווג הגון לכל מי שיתרום לכולל חצות.

יומיים עברו מאז, ולפתע אני מגלה כתם חום מכוער מתפשט לו בתקרת חדר האמבטיה.

חישוב מהיר מעלה את המסקנה שמאחורי הכתם עומד לו צינור שהתפוצץ כנראה בבוידם, שם שוכן לו כבוד דוד השמש שלנו. שלחתי את בעלי שיבדוק מה קורה. הוא החל לבדוק את הצינורות, וככל שהבדיקה העמיקה, החלו להתעופף מן הבוידם עוד ועוד שקיות נשכחות, ששכבו להם שם שנים על גבי שנים כאבן שאין להם הופכין.

בשבילי זו היתה הזדמנות מצוינת לעשות סדר בערימות השקיות שגדשו את הבוידם. מידי ערב פסח היתה המטלה נדחקת אל סוף שורת המטלות, ובסופו של דבר נדחית לשנה הבאה. כעת, כשהם כבר נאלצו לרדת למטה, החלטתי למיין כדי לדעת מה אפשר לזרוק.

עודדתי את בעלי להשליך את כל מה שיש שם למעלה, וגשם של חפצים נושנים החל פוקד את חדר השינה שלי.

ואז, הגיעה תורה של השקית החומה. אין לי מושג קלוש איך היא הגיעה לשם. אבל היא הכילה מלאי מכובד של דפים מצהיבים, חלקי מעטפות, וחוברות נושנות. לאחר כמה דקות של נבירה ופיענוח, הבנתי שמדובר בשקית מסמכים שהיתה שייכת לאבי. ואז פתאום נשר לו על המיטה פנקס קטן, ישן, כמעט מתפורר.

משום-מה דווקא הוא משך את תשומת ליבי. אולי בגלל שהוא היה כתוב בהונגרית. פתחתי אותו, וגיליתי תמונה מצהיבה של בחור צעיר. הבנתי שככל הנראה מדובר בדרכון כלשהו. למרות שאינני סקרנית מטבעי, פתאום נוצר בי דחף בלתי מוסבר לבדוק למי שייך הדרכון.

היתה לי חברה שידעה לקרוא הונגרית. התקשרתי אליה, ושאלתי אם אני יכולה לקפוץ אליה שתתרגם לי.

"דחוף לעכשיו?" שאלה.

"כן, זה מאוד דחוף…" השבתי, לא יודעת למה. אבל זה מה שהרגשתי.

הגעתי אליה. נתתי לה את הפנקס. וראיתי אותה מחווירה.

מסתבר לי שהבחור המצולם שם הוא לא אחר מאשר סבא שלי. כן, אותו סבא עליו התהלכו שמועות שהוא היה 'קאפו' מרושע.

אותה חברה, שאותן שמועות לא נעלמו מעיניה, החלה מעלעלת בדרכון הלוך ושוב.

"משהו לא מסתדר כאן" אמרה שוב ושוב.

לא רציתי להפריע, אבל הייתי במתח נורא. בסופו של דבר הסכימה להסביר לי.

"תראי, זו חותמת מעבר גבולות של שווייץ. וכאן זה של שוודיה. אם מחשבים את התאריכים בהם סבא שלך חצה את הגבול, אין סיכוי שהוא היה בכלל באותו מחנה שבו שהתה אותה גברת…"

מיתר פקע בלב שלי.

זה היה רק התחלה של מסע בין היסטוריונים וחוקרי שואה, שבדקו את הדרכון וקבעו מעבר לכל ספק, שלא ייתכן בעולם שאותו קאפו מרושע היה הסבא שלי.

השמועה על הגילוי המופלא התפשט במהירות גדולה יותר מהשמועה הקודמת. ובתוך חצי שנה זכיתי לשבור שלוש צלחות בשמחת אירוסיהם של שני בני ובתי הצעירה.

אמא בנתה לי בית של תורה

"לא היה לי כל סיכוי בעולם, לזכות לבית של תורה" במשפט המצמרר הזה פותחת צ. א. מירושלים את מכתבה המטלטל.

"גדלתי אמנם בבית ששמרו בו תורה ומצוות (רשמית, לפחות) אבל כל ההוויה של הבית סבב סביב העולם החומרי. אבא שלי נתברך מהשי"ת בעושר מופלג, אבל הקללה של הממון גברה אצלו יותר, הוא נחשב כאחד המובילים מאחורי הקלעים, כל העסקנים והגבאים משחרים לפתחו ופותחים בפניו כל דלת שהוא מעונין בה. מה שממלא את האווירה בבית זה כסף, כבוד, עסקים, פוליטיקה, מעמד חברתי, נופשים וכל מה שיש לעולם הזה להציע. התורה הקדושה וערכיה לא קיבלו כמעט ביטוי או מקום בשיח המשפחתי. לא שעברו איסורים במזיד חס ושלום, אבל גם לא התעסקו בזה מעבר להכרחי. לא זכינו לחוות כלל את התענוג והאור שהשי"ת באהבתו 'החביא' לנו מ'אחורי' כל מצוה. עשו מה שחייבים במינימום האפשרי, לא עשו את מה שאסור, ובזה תם ונשלם החלק היהודי בבית. את כל הראש, המח והלב תפס העולם החומרי,

אותי, בשונה מכל שאר אחיי ואחיותיי, כל אלו לא עניינו כלל. מקטנותי נמשכתי לעולם הרוח. בהתחלה זה קיבל ביטוי בהתחברות עזה לעולם הנגינה, אך כשהורי גילו את המשיכה שלי למוסיקה, ודרבנו לפתח  את זה לקריירה, גם זה נעשה תפל בעיניי. נמאס לי מחיים רדודים, הנשמה שלי חשקה לחוש את החיבור האמיתי לבורא עולם, האמת, הרגשתי איזושהי בעירה פנימית, שאפילו לא יכולתי להגדיר אותה .

הייתי עוף מוזר בבית. הייתי מרחפת רוב היום, או עסוקה בקריאת ספרי מחשבה ועבודת השם. לא השקעתי מאומה בהופעה שלי, או בעיצוב החדר. מה שהכעיס עד מאוד את הוריי שלא הבינו איך יצאה להם בת כזו שלעפרית ורחפנית.

ככל שהתבגרתי הלכה הסלידה שלי מההתעסקות בחומר וגברה, עד שפשוט לא הייתי יכולה להיות בבית. כל הדיבורים על קריירות וחופשות, על פינוקים ורכבי יוקרה פשוט עשו לי בחילה. מי כמוני יודעת שבתום כל חויה חוזרים ונופלים אל הדאון בחוסר סיפוק משווע, זה הגיע למצב שפשוט לא היתה לי ברירה ונרשמתי לפנימייה לבנות חוזרות בתשובה. כן, עד כדי כך.

מבחינת ההורים שלי זה היה צעד בלתי נסלח. שהבת שלהם – משפחת האצולה היוקרתית, תלמד בפנימייה… הם נלחמו בשיניים למנוע אותי מהצעד הזה. אבל אני לא יכולתי לסבול יותר, ופשוט עשיתי את זה בניגוד לרצונם. הם בתגובה ניתקו איתי כל קשר.

לראשונה בחיי, התחלתי לפרוח. גיליתי עולם מופלא וקסום של אור ועושר רוחני אינסופי. חיבור אמיתי לאהבה אין סופית שאינה תלויה בדבר, התענגתי על התחושה להרגיש 'אהובה' אצל אבא בשמים, וטובה אני בעיניו, איזה אושר עוצמתי. בלעתי בצמא ספרי מחשבה והשקפה יהודית לאין ספור, סוף סוף הגעתי אל המקום הטבעי שלי.

אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה. אבל בשלב כלשהו בתהליך, השתכנה בליבי כמיהה עזה להקים בית של תורה. אין לי מילים לתאר את התשוקה העזה להיות נשואה לבן תורה שאין לו בעולמו מלבד ד' אמות של תורה והלכה.

אולי זה הסלידה העמוקה מסגנונו של הבית ממנו הגעתי, שיצר אצלי את הרצון העז לבנות לעצמי קן שיהיה ההיפך הגמור, שכל כולו יהיה אך ורק רוחניות טהורה של קרבת הבורא ועבודתו. החלום שלי היה להיות רעייתו של תלמיד חכם מופלג, שלא היה לו מאז ומעולם, ולא יהיה לו מעכשיו ולעולם כל שיג ושיח עם דברים של חול, וכל כולו יהיה קודש לה'.

אלא שבתוך תוכי ידעתי שאין לזה סיכוי. איזה בחור ברמה שלו יסכים להינשא לבת שגדלה בבית מודרני וחומרני שכזה. מילא, אם הייתי יכולה להבטיח לו דירה או אמצעים כלכליים, אולי איכשהו עוד היה איזה סיכוי. אבל מאז שניתקתי קשר עם הוריי, הם לא נתנו לי אפילו דמי כיס…

הידיעה הברורה על הסיכויים האפסיים לממש את החלום, לא כיבו, ואולי אף ליבו את הרצון והתשוקה שבעבעה בתוכי ללא הרף – להיות נשואה לתלמיד חכם מופלג.

הדפים בספר התהילים שלי כבר היו אכולים ממליחותם של דמעותיי. הכרית המצומקת אף היה מנומרת היתה מכתמי דמעות לרוב. אך הישועה לא נראתה באופק. הרבנית ניסתה לדבר על לבי להסכים להשתדך עם מה שיש. אבל לא הייתי מסוגלת, האמונה שלי היתה חזקה שאבא שבשמים שכל כך אוהב אותי לא יאכזב אותי.

ואז יום אחד התגלגלה לידי חוברת של "מוסדות קבר רחל", קראתי בשקיקה את הסיפורים המפליאים, על כוחה וסגולתה של רחל אמנו. תמיד היה לי סוג של קשר אישי עם רחל אמנו, הבנתי את ההרגשה שלה, בת צדקנית שגדלה בבית של נוכל ורמאי, ורציתי שגם הסיפור שלי יסתיים בדומה לשלה, בנישואין לאיש צדיק ותלמיד חכם.

הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות: לפרנס תלמידי חכמים שלומדים על ציונה של רחל אמנו, זה הדבר הכי נכון ומתאים שיש!

התקשרתי ותרמתי את פרוטותיי האחרונות, וביקשתי שיעתירו עליי לזיווג הגון עם תלמיד חכם מופלג.

ההמשך נראה כלקוח מתוך חוברת הישועות שלכם, או יותר נכון – כמי ששייך לשם.

כעבור כמה ימים, מגיעה אליי הרבנית ומספרת לי את הסיפור הבא: בעלה, מי שמכהן כראש המוסד בו אני לומדת, הלך כהרגלו לשפוך שיח על ציונה של רחל אמנו. בעודו עומד ליד הציון שמע את הבחור שלצדו מתייפח בבכי קורע לב.

חיישניו המפותחים שידרו לו שמדובר במשהו חריג. הבחור זקוק לעזרה. הוא המתין בסבלנות שהבחור יסיים את התפילה רוויית הדמעות. וכשפנה ללכת ליווה אותו והתעניין במה שמציק לו.

לקח זמן עד שהבחור גילה לו את הסיפור המצמרר: מסתבר שמדובר בבחור כליל המעלות, מבחירי אחת הישיבות הנודעות בארץ. בחור שכולם ניבאו לו גדולות ונצורות. וטובי המשפחות המיוחסות לטשו אליו עיניים.

אך לרוע המזל, סכסוך כספי שהתגלע בין הוריו לבין איש בליעל מושחת, הביא את האחרון להפריח שמועה מרושעת ושקרית על מצב בריאותו של הבחור. דבר שפגע אנושות בסיכוייו למצוא שידוך סביר. מנהל הסמינר ניסה להרגיעו והבטיח לשמור על קשר.

רק כשהגיע הביתה וסיפר את הדברים לרעייתו, הבזיק הרעיון במוחה, שאולי כל זה נועד משמים כדי שאזכה להגשים את משאלת חיי.

כמובן שנתתי את הסכמתי מידית. ומשם ואילך התגלגלו הדברים במהירות, וכעבור שלושה ימים, רעדו קירות הסמינר מקריאות האושר של הבנות לשמע הבשורה הטובה.

הסיפור מספיק מופלא כדי להסתיים כאן. אבל יש לו סיום עוד יותר מופלא.

הוריי היו המומים לקבל את ההזמנה שלי להגיע למסיבת האירוסין שהתקיימה באולם קטן בפאתי ירושלים. אך אני הופתעתי שבעתיים, כשראיתי אותם מופיעים בהרכב מלא באולם השמחה.

מסתבר, שהנתק בינינו כאב להם מספיק, כדי להפסיק אותו ברגע הנכון. למרבה הפלא, אבי שוחח עם החתן והוקסם מאישיותו מהרגע הראשון. וכבר אז, ביציאה מהאולם, הניח אבא את ידו על ליבו ואמר: "ציפי, תמיד אמרת שאני מבין בדברים חומריים… אז תני לי לדאוג לכם לכל הדברים החומריים…"

אז… תודה לך רחל אמנו, ותודה לכם, שליחיה הנאמנים מוסדות קבר רחל על שהייתם שליחים נפלאים לגלות את אהבת הבורא יתברך שמו, להגשים את חלום חיי – להינשא לתלמיד חכם מופלג.

מקרב לב
צ.א.
ירושלים

מה הקשר בין סכנת מאסר עולם בארה"ב, 3 בנות מעוכבות שידוך, וביקורו של מרן הגר"מ הלברשטאם זצ"ל בקבר רחל?

מאמע רחל יכולה לעזור בכל מצב

הביקור המרגש של כ"ק מרן הגה"ק רבי משה הלברשטאם זצוק"ל בקבר רחל כחודשיים לפני פטירתו, אינו מש לרגע מזכרון כל מי שחווה את אותם רגעים נוראי הוד, הדרשה המרגשת שנקטעה כל כמה מילים מפרץ בכי ודמעות שזלגו ללא הרף מעיניו הטהורות של הרב. בתוך דבריו ציין כי זה כבר שש עשרה (!) שנים שהוא מתגעגע להגיע למקום, ואך לא הגיע לכך עד היום.
המעניין מכל הוא הסיפור המפתיע שעמד מאחורי הביקור, והנה הוא מציטוט כלי ראשון:

יהודי יקר מגדולי נדיבי ישראל, איל ההון ר' צ. ו. מניו יורק, מתקשר כדרכו לבית מרן הגר"מ הלברשטאם זיע"א, אתו הוא מתייעץ ולאורו הוא הולך, הוא מספר על צרה צרורה שנחתה על ראשו, תיק מס הכנסה איום ונורא שנתפר נגדו במהלך שלוש שנים בהפעלת ' סוכני בילוש' שהסתננו למשרדו והתברגו כפקידים בכירים. בקיצור, לפי כל התחזיות, גם האופטימיות ככל שיהיו, הוא את אור השמש כבר לא יראה. בקיצור: 'תשעה באב' זה לא מילה, עולם חשך בעדו. מרן זצ"ל – כדרכו- מבקש כמה דקות להתבוננות, בסיומן הוא פונה במשפט חד וקצר : 'מאמע רחל' יכולה לעזור בכל מצב. ההוא לא מבין את כוונת הרב, חוזר ושואל לפשר דבריו, הלא איני יכול לצאת את גבולות הארץ, איך אוכל להגיע לקבר רחל???

"יש היום צדיק שיעשה את העבודה בשבילך, הוא מוסר את נפשו למען ה'מאמע רחל', וזה השקעה בטוחה, אפילו לאחר שה'חרב החדה' כבר נחתה על צווארך". הרב מפרט: ליהודי הזה קוראים הרב קלוגר, יש לו משמרות של צדיקים 24 שעות בקבר רחל, תקח על עצמך את הוצאות ה'מנין חצות' ותראה ישועה, זה אצלי כבר בדוק ומנוסה. מרן זצ"ל לא הסתפק בכך הוא ביקש את הגבאי לברר את מספר הטלפון, ולמסרו ליהודי השבור העומד המום מאחורי הקו ומאזין בצמא לכל מילה.

היהודי, מיותר לציין, התקשר מיד, ומצא את הרב קלוגר ב'בית', נחשתם נכון, בקבר רחל. הוא מעביר את הבקשה, בצירוף ההבטחה, ולא מוותר על ברכה מפיו של הרב קלוגר. כך ציוה מרן הרב.

היהודי מסיים את סיפורו כשעל פניו ניכרת ההתרגשות כשהוא מפליג לאותם רגעים שלא מעלמא הדין, למחרת בבוקר הוא מקבל הזמנה דחופה לנציבות המס, רוטט ומתנשף הוא מופיע לפגישה, ואז קורה הלא יאומן. "תראה, אין לנו ענין להמשיך עם התיק הזה, תשלם כך וכך, והתיק סגור", על אתר, העביר הלה בהעברה בנקאית את מלוא הסכום, והתיק נסגר. (מי שיש לו קצת ידע במהלך הענינים בארה"ב ובכלליה הנוקשים, יודע שמדובר בסיפור על טבעי, העולה על כל דמיון).

היהודי התקשר מיד למרן זצ"ל לספר על הנס הגלוי, והרב שואל אותו: האם לא היה מהראוי לבוא ולהגיד תודה ל'מאמע רחל' ולבנה הרב קלוגר, שהיה ה'מתווך' ביניכם???.

לא עברו 22 שעות ובעל העובדה – שנסיעה בינלאומית אצלו היא סיפור קטן יותר מאשר ההליכה שלנו למכולת השכונתית – נוקש על דלת ביתו של מרן ברחוב יואל בירושלים. "הגעתי, שמעתי לקול דברי הרב".

תשמעו טוב את ' צירוף המקרים ' המופלא. הרב מספר לו על הזמנה שקיבל ממוסדות קבר רחל להגיע לסיום הש"ס, אתה יודע מה זה נקרא, מתלהט הרב בהתרגשות, כל הש"ס נלמד בקבר רחל, דבר שלא היה בהיסטוריה.

למחרת בערב, כשהרב הגיע לסיום, התלווה אליו היהודי, כשבסיומו של הסיום, הרב פונה אליו: ומה יהיה עם הבנות שלך?? כשהכוונה ל 3 בנותיו מעוכבות השידוך שהצעירה בהן היא בת 28. תנצל את ההזדמנות.

הלה מבין טוב את הרמז ועל אתר מעביר לידי הרב קלוגר את נדבתו להחזקת 'מנין חצות' כפול שלושה חודשים, עבור כל בת חודש אחד,

ותשמעו טוב: כעבור שלושה שבועות נחגג ה'ווארט' לבת הבכורה. עברו שמונה שבועות נחגג ה'ווארט' לבת השניה, ובהגיע יום אחד (!) לפני תום שלושת החודשים חגגה המשפחה בשלישית את אירוסי בת הזקונים.

אכן 'מאמע רחל' יכולה לעזור בכל מצב, רק בואו לא נחמיץ את ההזדמנות…

סגולות ונפלאות תקון חצות במשנתם של צדיקי וקדושי הדורות

שמירה
בזכות תקון חצות זוכה להיות שמור גופו ונפשו וניצול מכל רע ואין לו להתיירא משום דבר שבעולם (זוהר הקדוש פרשת ויחי דף רמג)

חכמה
הקם בחצות נקרא עבד ה' וזוכה להשפעה מיוחדת של חכמת התורה בלי שיעור וגבול (הגר"א מוילנא זיע"א בפי' התיקו"ז, תיקון כב)

מחילת עוונות
תיקון חצות מעורר עת רצון למחול כל העוונות מה שאינו נמחל בכמה תעניות וסיגופים רבים, ואח"כ ידבר עם קונו כבן עם אביו בשעשועי אהבה (סור מרע ועשה טוב למהרצ"ה מזידיטשוב זיע"א עמ' טו)

הצלה מיסורים
המתעורר לתקון חצות ניצול מכל הדינים והיסורים שבעולם כי הוא מבני היכלא דמלכא (יסוד ושורש העבודה שער ב' פרק א' בשם הזוה"ק)

העיקר
קימת חצות הוא המתקת הדינים ועיקר עבודת איש הישראלי לקום בחצות הלילה (ליקוטי מוהר"ן סי' קפט, שיחות הר"ן)

אין לשער
ראוי לכל ירא שמים לקום בחצות ואין לשער גודל הזכויות שזוכה לנפשו בזה (החפץ חיים זצ"ל, הנהגות הצדיקים ח"ד, ועי' משנ"ב סי' א סק"ט)

עשירות
קימת חצות היא סגולה בדוקה לעשירות ומובטח לו שלא יחסרו לו מזונותיו (החוזה מלובלין זיע"א)

עבד ה'
קימת חצות עת רצון למעלה והמתאמץ לקום באיזה לילה שיוכל הוא מכלל עבדי ה' (סידור הרב בעל התניא, סדר השכמת הבוקר)

גאולה
בזה תלוי הגאולה ובזכות הכשרים הקמים בחצות תהיה הגאולה האחרונה (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר ה"א סעיף טו)

אריכות ימים
הקם בחצות זוכה לאריכות ימים ושנים ובניו לא ימותו בחייו (מהר"ח פאלאג'י זצ"ל, מועד לכל חי)

רפואה
המכוון בסדר תיקון חצות השכינה היא בעזרו להושיעו בהשפעות טובות ורפואות, והיא סגולה בדוקה לרפואת כל החולאים (תפארת שלמה פרשת בשלח, שו"ת בית הלל סי' עא)