מוסדות קבר רחל

הרבנית ימימה מזרחי בשיעור עוצמתי על כוחו הסגולי של יום הישועות ט"ו באב? ולמה דווקא בקבר רחל הוא המקום?

עד שמצאתי את שאהבה נפשי! להתחדש באהבה

מעל גבי במה זאת אנו רוצות להכריז שבט"ו באב מתעורר כוח ענקי של חנינה. – "תחינה" – אותיות "חתונה". כפי שהמשנה מתארת שבהם בנות ישראל יוצאות.

בנות ישראל בכרמים היו עושות מעשה נועז, קשה לחשוב על כך אפילו: הן היו חוֹלות (רוקדות) בכרמים ומדברות. בסוף היום כל אחת יצאה עם חתן. מה שנקרא "לרקוד כל הדרך לחופה". השבוע נלמד מבנות ישראל ומחוכמתן. הן הצליחו לחולל קסמים בכוח המחול של ט"ו באב.

עיקרו של יום ט"ו באב, לפי ה"בן איש חי" הוא הסרת עיכובים ממושכים בדרך לזוגיות[1].

ט"ו באב הוא משהו מיוחד, שאין כמוהו בהיסטוריה. לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים[2]. שימו לב שט"ו באב נקרא "יום טוב" ממש כמו יום כיפור. מאיפה הוא הגיע פתאום, הרי הוא לא חג מהתורה? העניין הוא שגם יום הכיפורים וגם ט"ו באב הם היפך ה"לא טוב". איזה "לא טוב"? זה הלא-טוב שמגולם ב-היוֹת האדם לבדו[3]. גם בט"ו באב וגם ביום הכיפורים, כל הבנות שחיפשו זיווג מצאו את זיווגן.

"ימימה", בנות בוכות בצערן. "אין בנים. יובש. מדבר".

ב-40 שנות הנדודים במדבר, כל שבט התחתן בינו לבין עצמו. רק מהיום שנכנסו לארץ, הותרו שבטים לבוא זה בזה[4]  – באיזה תאריך בדיוק? ט"ו באב.

זאת אומרת שביום אחד, פתאום המבחר גדל – פי אחת עשרה! אם עד כמה היית מוגבלת לבני שבטך בלבד, הרי שכעת נפתחה בפנייך ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הצעות השידוכים. 12 שבטים על בחוריהם עומדים לבחירתך.

כשאת מרגישה לבד, מרגישה ש"אין בנים", אין סיכוי, הכל מדבר, את בארץ ה"לא טוב". אך כשלפתע נפתחים ערוצים, זוהי ההגדרה של טוב.

ביום הזה הותר שבט בנימין לבוא בקהל אחרי שבניו היו מוחרמים. הציווי היה מפורש מאד -אסור היה להשיא את בנות העם לבני שבט בנימין. כאמור המגבלה הזו הותרה, לאחר שנים רבות, בתאריך ט"ו באב.

לרקוד ולחולל בפני הגברים ועוד לדבר באוזניהם על חתונה – איך עושים את זה מבלי לפגוע בצניעות? זה הרי שיא חוסר הצניעות.

קראתי אלפי מאמרים שמתחבטים בשאלת צניעותן של בנות ישראל בכרמים, אחד התירוצים שקראתי הוא "פעם זה היה צנוע, כי לאנשים היו מחשבות נקיות". איכשהו, התירוץ הזה לא מתיישב על דעתי.

למעשה יש לפנינו בת ישראל שעושה הכל למען הצניעות. היא בעצם אומרת לאיש "תשמע. ההתלבטות של גבר, בפרט בדור שלנו, אם לשאת אותה לאישה או לא, היא בדרך כלל המראה שלה, או מעמדה הכלכלי, או הגיל שלה". ואז היא אומרת לו: "תבין דבר אחד: אם תיקח אשה יפה, זה כל מה שיהיה לך; אין אישה אלא ליופי.

אם תיקח אישה עשירה או מיוחסת, זה כל מה שיהיה לך; אישה שלא תהיה אלא למשפחה.

עכשיו תקשיב לי טוב. זוגיות אמורה לשדרג אותך כאדם. להפוך אות מבחור לבוֹחר.

להופך אותך מבחור שא עיניך לבוחר – בחיים;

לאדם נותן;

לאדם אוהב.

שא עיניך! הרם את המבט מהמקום הגשמי האינטרסנטי הזה למקום גבוה יותר, למקום רוחני. כי הרי אין החתונה אלא בכדי שתעטר מישהו אחר בזהובים".

ראיתי בעיני בחורות שמדברות עם האיש שלהן רוחנית ("הנישואין האלה יקדמו אותך מבחינה רוחנית, יהפכו אותך לאדם גדול יותר"), וראיתי בעיני עד כמה זה מזרז זיווגים. עד כמה האיש שמח שמרימים אותו ממישור גשמי למישור צנוע וקדוש (ואם הוא לא שומע לדיבור רוחני, אז חבל עליו ועלייך).

אם כן, הדיבורים של נשות הכרמים היו אמרי טעם, דבורים רוחניים שמרימים לבחור את המבט ואת האמונה. נשים, יש לנו הכוח לעשות זאת! ולא רק הדיבור היה רוחני וצנוע. גם הריקודים – כי מחול הוא תנועה רוחנית. "מחוֹל" – להתרומם מעל לחול. כאשר הנשים התרוממו מעל החול, המסר שעבר היה "הלו, תתרומם משיקולי החולין האלה. די כבר עם ה'כל היום כסף' ו'איך אשוויץ בזוגתי'. זאת לא המטרה. המטרה שלך היא להפוך, באמצעותי, לאדם גדול יותר ולהתרומם, באמצעותי, על לחול (הטובעני) שלך".

זה כל כך יפה.

איך תשברי את הגזירה?

היום אנחנו לא רוקדות בכרמים וגם לא ממש מחזרות. מה עוד נותר לנו לעשות?

ואתחנן אל ה' בעת ההיא. "העת ההיא", לעניין הזיווגים, היא ט"ו באב. כך אומר ה"בן איש חי". כאמור, זו סגולת היום הזה; היכולת לזרז זיווג מעוכב, היכולת להסיר מכשולים בפני מציאות של הפירוד.

ביום הזה (וליתר דיוק בימים האלה, ימי ט"ו באב עד יום כיפור) יש עילוי לשכינה[5]. זו שפת המקובלים לומר שאלה ימים של כוח נקבי, כוח נשי. לאישה יש כוח ביום הזה. את צריכה להפעיל את כל כוח החן והתחנון שלך, כי יש עילוי לשכינה. עלי על הגל הזה. תחזרי! וקודם כל חזרי בתפילותיך על הפתחים, על פתחי שמים, עד שתחינותייך ימלאו את המכסה וים של רחמים יישפך על ראשך.

ליום ט"ו באב קוראים בגמרא יום תבר מגל[6]; יום שהמגל נשבר בו.

מה הכוונה? עד לט"ו באב היו כורתים במגל עצים למערכה (לבית המקדש). אך מיום ט"ו באב העצים הופכים לחים והם כבר לא יכשרו להדלקה, אז שוברים את המגל. אין בו צורך כעת.

המגל הוא הכוח המשרש, הקוטע, המפריע לחיבור. זה כוח שמתחיל בט"ו בשבט, זמן החורף, הגשם והחושך. מט"ו בשבט עד ט"ו באב חולפת חצי שנה בדיוק, חצי שנה שמוגדרת בהפטרה שלנו במילים יבש חציר, נבל ציץ… אכן, חציר העם![7]

בתקופה של ט"ו באב המגל (כוח הפירוד) נשבר ומתחיל החיבור. שנאת החינם מתפוגגת ומגיעה האהבה (ט"ו באב הוא התיקון של תשעה באב).

מה תעשי? השתדלי להגיע למקום שבו ליבך נפתח לתפילה: הכותל / קבר רחל / אומן / עמוקה.

זכרי, אין כמו קבר רחל, כי אין כמו אהבה של אמא.

ואם אינך יכולה להגיע בכוחות עצמך לקבר רחל, הקב"ה נתן לדור שלנו, מתנה, אבל ממש מתנה. את יכולה להעביר את השם שלך, או של מי שחשוב לך לשמוח באירוסיה בזמן הקרוב, למעמד התפלה מחולל הישועות שמתקיים ביום ט"ו באב בקבר רחל.

 מבחינתך, את צריכה עוד תחינה אחת ודי.

איך כתוב – על הר גבֹה עלי לך מבשרת ציוֹן… מבשרת ירושלים.

הרימי אל תיראי… אמרי לערי יהודה הנה אלֹקיכם:

הנה ה' אלוקים… כרֹעה עדרוֹ ירעה. בזרֹעֹו יקבץ טלאים ובחיקו… עלוֹת ינהל[8].

את תראי. הקב"ה יאסוף אותך כמו כבשה אובדת בחיקו, וינהל אותך בדיוק בדיוק לבית שלך. אל האיש שלך, בע"ה.

לאחר שהתפללת על עצמך את מבקשת עבור חברה או אחות. כך היו בנות ישראל עושות – מלבישות את חברותיהן בבגדים לבנים מהארון הפרטי שלהן.

מה הענין בלהלביש את חברתך לבן? יש פה סוד גדול של חברות. כל אחת רוצה להינשא, ולכאורה ט"ו באב היה יכול להפוך בקלות ליום של תחרות, אולימפיאדת הנישואין. אולם ה', מזווג הזיווגים הגדול, בוחן אותך ביכולת הפירגון: מה עשית היום שאחותך לא תתבייש?

אי אפשר שלא להידרש לסיפור של אימנו רחל, בוויתור הענק שלה. כשרחל רואה את לאה נכנסת לאולם בשמלת כלה ובתסרוקת מוגבהת היא רוצה לצעוק: "החתן הזה שלי! החתונה הזו שלי! לכי!"

והיא חושבת פעמיים. לא תיכסף אחותי, אומרת רחל. "אני לא רוצה שאחותי תישאר כסופת שיער מרוב כיסופים. ה', שמחתי לא תהיה שלמה אם אתה לא גואל אותה היום ומוצא לה זיווג".

באופן כזה, רחל עצמה מלבישה את אחותה בגדי כלולות ודואגת לחופתה של לאה.

מי יודע? אולי זו סיבה מספיקה לכך, שדווקא אצל רחל אמנו, צינור הישועות נובע כמעיין המתגבר, בזרם בלתי פוסק…. כך גם מפורש בדברי חז"ל.

לבן הוא צבע הנישואין משום שלבן הוא צבע המחילה. חוט השני ביום כיפור היה מלבין כשלג כאשר ה' מאותת לעם ישראל שהוא סולח. כאשר את מלבישה את חברתך בגדי לבן, מאפוריים או אמיתיים, את סולחת לה על הכל. את מבטלת את החשדנות שקיימת ביניהן: "ההיא גנבה לי את הזיווג שלי" / "ההיא עשתה לי עין" / "אחותי עקפה אותי בסיבוב". הפסיקי! לכל אחת יש את מי שהקב"ה מייע דלה מיום היוולדה, ואין דבר כזה, לגנוב זיווג. אין!

מי שמפרגנת לחברתה, מודה שהיא מאמינה בכוח המסובב ובהשגחה הפרטית. "לחברה שלי יש השגחה פרטית משלה, ולי השגחה פרטית משלי".

בנות, רק מי שיודעת למחול ולסלוח לחברתה תדע גם לסלוח לבן הזוג שלה, לכשיבוא. גם הוא לא גנב ממך שום דבר. הוא לא לקח ממך את אמא שלך ואת החברות שלך. גם הילדים שלך לא גזלו ממך את הקריירה. יש השגחה בעולם. גם לך.

סעודת הודיה על היש ועל האין

התפללת. ביקשת על חברתך. כעת את עורכת סעודה; סעוה של שמחה בחברת חברות טובות או המשפחה. את מברכת ברכות הנהנין (לפני האכילה) בכוונה ומדוה לקב"ה על כל הטוב שיש לך. כן – שאי עיניך למשפחתך. שאי עיניך ליופייך. צאי במחול – על מה שיש לך ועל מה שאין לך.

הלבישי את עצמך בגדי לבן. רק לאחר שתדוני את עצמך לכף זכות, רק לאחר שתרגישי שווה ותתני לעצמך ערך, רק אז את יכולה להלביש לבן את חברתך ולהעריך בן זוג. זו אחת ממכות הדור, נשים שאינן מעריכות ואינן מכבדות את בני הזוג שלהן. ומדוע לכבד אותו מלכתחילה? כי הוא בן זוגך, ואת עצמך אישה מכובדת ובעלת ערך.

למחול למחול למחול. שמחי על מה שאת, ותוכלי לשמוח על מה שהוא.

ועוד נקודה אחת מקסימה שאי אפשר להתעלם ממנה – הבכי של אמא ואבא. כמה הם יכולים לראות את ביתם נשברת, יוצאת לשידוכי סרק, חוטפות עוד אכזבה ועוד אחת? בקשי גם עליהם ועל שמחתם ביום הזה.

ולכל אלו, שרוצות להתחדש ביום-טוב הגדול והעוצמתי הזה ט"ו באב, קחו טיפ להצלחה:

אנחנו חושבים שזוגיות היא עבודה זוגית, אבל לא כך הוא. זוגיות היא דבר מאד מאד עצמוני דווקא. זו עבודה מאד מאד עצמית. להתחיל לראות טוב, להתחיל למחול, להאמין בכוחה של נחמה, בכוחה של תפילה, בכוחך שלך לשכנע בן זוג, לקרב אותו ולהשיב אותו אליך. קחי את כל האחריות על החלק העצמאי שלך בזוגיות. בנות ישראל בכרמים היו לוקחות את עצמן לריקוד, לא מחכות שמישהו יזמין אותן. תתחילי את, נשמה. זה יחזור אליך כפל כפלים כי הכלל באהבה הוא ואהבת לרעך – כמוך. זוגיות, ביהדות, היא תנועה שתמיד-תמיד מחזירה אותך לעצמך, ורק משם תצאי לתהליך של הצמחה הדדית.

 יהי רצון שנזכה – לצמוח! לפרוח! לשמוח! את הלב לפתוח! לקבור ולסלוח! ובאהבה גדולה לזרוח.

זכרי, אמא רחל מחכה לך לפוח לך ביום זה את השערים הנעולים, לאמא כבר נמאס לראות אותך מעוכבת והולכת ומזדקנת, היא נחושה לפתוח עבורך את כל שערי שמים, אמא משתוקקת לחלץ אותך מהבור, את צריכה רק להושיט יד, להגיע אל אמא, לבכות אתה, לפחות שהשם שלך יופיע ברשימת השמות של אותה תפלה בוקעת רקיעים שתעלה שם ביום ט"ו באב בקבר רחל, קול ברמה נשמע, וכל אלו שיהיה להם את השכל לנצל הזדמנויות, יחזרו בעזרת ה' בקרוב לבשר לאמא בשורה טובה:

אמא, הפעם באתי לשמח אותך: התארסתי, ברוך השם, בשעה טובה ומוצלחת!

תודה אמא!

[1]. רבנו יוסף חיים, שם, שם

[2]. בבלי תענית ד' ח'

[3]. בראשית ב' י"ח

[4]. בבלי תענית ל'

[5]. רבנו יוסף חיים שם, שם

[6]. בבלי תענית ל'

[7]. ישעיהו מ' ז'

[8]. ישעיהו מ' ט-י"א

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן