שנים יפות עברו עליהן בחסד ה', שלושים ושתים בנות כיתת סמינר בית יעקב בבני ברק, כשהגיעה השעה הטובה והמוצלחת התארסו זו אחר זו, בנו בתים בישראל לתפארת, הכיתה הלכה והתרוקנה.
כשגילה כהן התארסה הן נותרו רק ארבע, ארבע רווקות אחרונות, תוצאה פשוטה של תרגיל חיסור – שלושים ושתיים פחות עשרים ושמונה, שווה ארבע. עשרים ושבע נישאו במרוצת הזמן, הבת העשרים ושמונה התארסה עכשיו ממש, כמה נשאר? ארבע.
ארבע רווקות זקנות, מזדקנות.
בשלב מסוים ההתארגנות הפכה לעניין מגובש. לשמחות של החברות הן הולכות בצוותא, כך מפזרים את נטל המבוכה בין ארבע, עדיף מאשר לסבול לבד. לאירוסין לחתונות, ואפילו לפעמים לבריתות הן מגיעות ביחד.
בין חברותיהן הקרובות ואך ורק ברוח טובה, החבורה שלהן זוכה לכינוי "ארבע מי יודע", והן קוראות לעצמן "ארבע אימהות". לפעמים הצחוק נברא מתוך כאב לב, לעיתים מתוך מבוכה, במקרה שלהן זה וזה גורם.
השנים חלפו ושום דבר טוב במיוחד לא קורה להן, רווקות נצחיות. נהגו לדווח זו לזו על עבודה חדשה בסביבה ראויה, על מילוי מקום בבית ספר, ועל נסיעה מעניינת שיכולה לאוורר קמעא את מחנק הרווקות. השנה בערב ראש חודש אייר תשע"ה הן החליטו יחד על נסיעה משולבת למירון צפת טבריה ויבניאל. בכוונתן לקרוע באופן יזום ובצורה חד-משמעית שערי שמים. ובכל אופן להרוויח כמה טיפות של התחזקות, התרעננות ותקווה חדשה.
הנסיעה היטיבה עימן, והתפילות בקברי הצדיקים רוממו את רוחן לרקיעים חדשים. בעולם הזה האמונה מסתתרת, וכשהיא מופיעה הרי שזה על דרך "אורחת לרגע", באה והולכת. בסביבתם של צדיקים האמונה היא בעלת בית, תמיד זמינה ומוחשית. בקברי צדיקים יש לאמונה נוכחות מוגברת, חשים את הקירבה לה' בצורה בקשר אמיתי. וכאשר מתפללים שם מכל הלב, האמונה מראה פנים שוחקות ואפילו מבטיחה ישועות.
עם תחושה שכזו הן יצאו לאחר תפילה ארוכה מציוני רבי מאיר בעל הנס ורבי עקיבא, משם בהמלצת חברות, פנו לביתה של הרבנית לאה קוק. כאן נפרצו הסכרים… אולי זו דמותה של הרבנית שאוקיאנוסים של אהבת ישראל שוטפים את ביתה כל רגע ורגע, אולי אלו התפילות, ואפשר שגם האוויר הלח והרטוב של טבריה. לחות שמקורה בים אך גם בדמעותיו של הלב היהודי שרובץ תמיד על טבריה, לב של צדיקי דורות שטמונים שם בבית העלמין הישן, לקול המיית גלי כינורה של הכינרת. הן התלהבו לראות את הסטיקרים הססגוניים המכסים את כל ארבע קירות הבית הזה, זה הפיח בקרבם רוח חיים של אמונה, משעשע לראות שיש גם חיים מחוץ לקופסה המרובעת אליה התרגלו בסביבת מגוריהם. במיוחד התלהבו לקרוא שוב ושוב את התמונה הענקית במרכז הבית "ה' אני אוהב אותך ואתה אוהב אותי, וזה הכל!!!".המשפט הזה הדליק ניצוץ בלבבות נשברים.
אחת מהחברות התעקשה במיוחד, היא החליטה של תצא מביתה של הרבנית בלי אמירה מפורשת. כתובת, סגולה, הבטחה, משהו שיש בו קצת יותר מברכה מעורפלת. הן לא מסוגלות יותר, סאת סבלן הגדישה, באו מים עד נפש. והרבנית קוק, יש לה את זה בדם – נינתו של אוהב ישראל רבי אריה לוין, נכדתו של פוסק הדור מרן הרב אלישיב זצ"ל, בתו של מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א – לא צריך לעבוד קשה כדי להכאיב לה. די לה לפגוש בצערה של בת ישראל כדי להתמוגג בדמעות משל היתה זו צרתה הפרטית, אסונה האישי. והיא באמת חשה כך.
כדרכה מעדיפה הרבנית את התפילות והאמונה הפשוטה: "מה לכן לחפש סגולות? הסגולה הבטוחה ביותר זו תפילה ועוד תפילה, בנות יקרות, צדיקות! נשמות טובות, רק תפילה, תפילה לאבא הענק שבשמיים!"
אבל הרווקה העקשנית החליטה שלא עוד. הרבנית מדברת מקירות ליבה ומאמינה בכל לב, אבל לה אין יותר כוח, היא רוצה ישועה עכשיו, ויהי מה…
"טוב, אני רואה שאתן מתעקשות, ומה אומר לכן? אם סגולה אז לכו על בטוח. סבא שלי הרב אלישיב זכר צדיק וקדוש לברכה היה רחוק מסגולות, אבל על סגולה אחת הוא המליץ בחום, הסגולה של קבר רחל. במכתב שלו הוא אפילו כתב על אלפים שראו ישועות גלויות בזכות התמיכה במוסדות קבר רחל. שמענה לי בנות צדיקות, לכו לקבר רחל, יש שם את הרב קלוגר שהוא מארגן את התפילות במקום, ואני מכירה באופן אישי את הרבנית קלוגר, אישה שכל כולה אהבת ישראל. לכו, לכו לקבר רחל, נשמות טהורות, לכנה ותיוושענה…"
מלוות בדמעות של הרבנית ובאמונה החמימה והתקיפה שלה הן פנו לתפילה בבית העלמין הישן, על ציונו הקדוש של הרבי רבי מנחם מנדל מוויטפסק זי"ע. באותו שבוע חל יום ההילולא שלו, בתאריך ב' באייר. בשביל הגישה אל חלקת ציוני גדולי החסידות פגשה בהן אישה, היא פנתה אליהם בחביבות והקרינה שמחה ואהבה עצומה. הן חיפשו ספרי תהילים והיא הוציאה מתיקה קובץ של תפילות מיוחדות והגישה להן. "כאן יש את כל מה שאתן צריכות…"
"הי, זה מוסדות קבר רחל".
מישהי מהחברות צרחה בהתלהבות. כשהיא זיהתה על החוברת את הסמל של קבר רחל היא כמעט התעלפה מהתרגשות. האישה הביטה בה בתהייה.
"מדוע זה מפתיע כל כך?"
"כי ממש לפני רבע שעה היינו אצל הרבנית לאה קוק שהפנתה אותנו אל מוסדות קבר רחל ככתובת בטוחה לישועה… רגע, אז אולי את גם מכירה את הרבנית קלוגר?"
"…רבנית? לא, קלוגר כן".
עד מהרה התפתחה שיחה נרגשת. הרבנית קלוגר שטענה שאיננה אלא אישה פשוטה פתחה בפניהן עולם בלום של סיפורי השגחה ואמונה. היא סיפרה על עוד ועוד מקרים שהיא מכירה של אנשים שכבר נואשו לגמרי מסיכויי ישועה ורק בכוח האמונה והתפילה בעקשנות זכו לניסי ניסים. היא התעקשה שוב ושוב לשכנע אותן שאין בעולם מצב בלתי הפיך ואין שום היתר להימצא רגע אחד בסוג מסוים של יאוש… "אני מבטיחה לכן שאינכן רווקות זקנות, אתן עוד רגע כלות ועוד מעט אמהות לילדים בריאים ומחייכים בעזרת ה'. יש צדיקים, יש כאן את רבי מענדל'י, יש רחל אימנו, יש אמונה, יש תפילה, מה איתכן?"
היא אספה את שמותיהן המלאים והן נפרדו נרגשות.
הפעם הבאה בה פגשה הרבנית קלוגר את "ארבע האימהות" היתה כעבור שלשה חדשים בדיוק. ביום חמישי ערב ראש חודש אב, השנה. הן באו ביחד (אלא מה?) לקבר רחל. ארבע כלות, 'ארבע אימהות' אצל אימא גדולה אחת, להודות ולהלל. אתמול בלילה התארסה הרביעית והאחרונה (!). גדול ה'!
להגיד תודה לאמא אוהבת, אמא מחוללת פלאות, אמא שה' נתן לה כח עד שאין שום כח בעולם שיכול להידמות לה.
תודה ה'!