אלסקה
האריה
בין אנשי קבוצת הציידים באלסקה, היה מוכר ביר בכינויו ״הצייד שלא מחטיא״. ביר קלע למסרה באלפי מסעות ציד בעולם כולו.
עם הזמן שכלל ביר את יכולותיו והפך למדריך ציד, גם שם הוא בלט בכישוריו והיה מבוקש מספר אחד.
זה היה פשוט מדהים להתבונן במסע ציד מבית ביר. היה שם שילוב מנצח של זיהוי רגע האמת, ראייה חדה ודיוק מושלם.
ביר אהב מאד את מסעות הציד. יערות היו חלק משגרת יומו. מתוך שינה הוא היה מזהה קולות של בעלי חיים, מצליח לאמוד מרחק, גודל, גיל, וכמובן יודע בדיוק את גודל החץ, את הכיוון המדויק ואת הרגע הנכון עד מוות.
יום אחד יצא ביר למסע ציד גדול, אל המסע הצטרף מלך ספרד, שרצה לשעשע את נפשו ולראות בזמן אמת את החיות צועדות אל מותן. כדי להיות בטוח בתוצאות, הוא החליט לבחור בסדרת ציידים מיומנים, שהתיישבו על מפות העולם ובחרו את האזור האטרקטיבי ביותר למסע. מובן שאת התחנה הראשונה הם בחרו לחלוק עם ביר.
המסע התחיל באזור שבו הסתובבו הרבה מאד אריות ונמרים. ביר שאף לקרבו את הניחוח של הטבע והתמקם. כבר כשהוציא את אשפת החיצים, הרגיש בחושי הציד המעולים שלו שהם בחרו ביום מוצלח מאד. השקט הבראשיתי של היער הופר ברעמות ובשאגות, בנהמות וביללות. החיצים בערו בידיו של ביר והוא חיכה לאות שיינתן מהמלך כדי שיוכל להתחיל את המלאכה.
האות ניתן. ביר נעמד בתנוחת ציד, ריכז את כל חושיו, כיון היטב את החץ וירה. החץ נשלח וכל הפמליה מתרכזת בדממה, אבל לתדהמת כולם נשמעה מרחוק שאגת אריות מקפיאה, ומיד לאחריה קולות שעטה. ביר ההמום עומד כבול עץ, אינו מבין לאן נעלמו כל כישורי הציד שלו. בדרך כלל הוא משקיע בכל אריה חץ אחד. מתברר שהפעם הוא החטיא, והשאגה והשעטה מספרות על האריה שנמלט ברגע האמת אל חרותו. במבוכה שולף ביר חץ נוסף, מתרכז שוב באותו כיוון, מזהה היטב את הזווית, שולח חץ ומברך את האריה שהגיע מהר מאד לחפות על כישלונו. למרבה ההפתעה, שוב נשמעת שאגה שמצליחה להרעיד את יושבי היער ומיד לאחריה שעטות מהירות. ביר מבין שהאריה נמלט מהחץ לארץ החיים.
המלך והפמליה שצופים בו, מכריחים את ביר להסוות את התסכול ולשלוף, כאילו בטבעיות, חץ נוסף. ושוב מתרכז ביר ושולח חץ, וגם הפעם נשמעה שאגה אדירה ושעטה מהירה, וביר מבין שעוד אחד ממשפחת המלוכה ניצל מניסיון התנקשות. לביר אין הרבה זמן לכישלון, כי מיד הוא מזהה הזדמנות ציד נוספת. הוא ממקד עצמו, מתרכז ושולח את החץ, שאגה נשמעת ומיד לאחריה שעטה אדירה, ואלו מבהירות לביר כי הוא יכול לשכח כל מה שידע על ה׳צייד שלא החטיא׳. חץ נוסף, שאגה ושעטה מתחילים סיפור חדש על ה׳צייד שרק החטיא׳, וביר מתחיל להאמין שכל המיומנות שהייתה לו נעלמה כחץ יעוף.
עשרים ושישה חיצים שלח ביר מאותה נקודה ביער, ועשרים ושש שאגות לעגו לו בקולי קולות. מבויש, אסף ביר את כליו, מבין שכל חץ נוסף רק יגביר את ביזיונותיו. פמליית המלך המשיכה לעומק היער במטרה לפגוש את הציידים הנוספים, כשהאנשים מנסים להתעלם מההתחלה הכושלת. ביר נפרד מהם, ללא מילים.
אל ביתו הגיע ביר חפוי ראש. הוא לא הצליח להבין איך ביום אחד איבד את כל חושי הציד שהיו לו, אפילו פעם אחת לא הביא החץ את השקט של אחרי המוות. ׳אפילו פעם אחת לא הצלחתי להימלט מהשאגה הזו, המבשרת שהאריה נמלט בבהלה׳. תחושת האובדן הגדול היכתה בו ומחשבות ייאוש ותסכול מילאו את כולו. בשקט-בשקט, כמו דב שכול, הוא נכנס אל חדרו, שומט את כלי הציד על הרצפה, מתיישב על כורסת העור, מביס בנקודה עלומה ו…שותק. משפחתו, שלא ראתה אותו מעולם באפס פעולה, נבהלה מאד. תשאול ותחקור העלו סיפור של כישלון.
הכורסא, שהמשיכה לספוג את ביר גם במשך השעה החמישית, הבהירה להוריו שיש לנקוט מעשה. הם צירפו מחשבות לדיבורים, פתגמים לתובנות, ואפילו גייסו חבר סוב למסע פסיכולוגי משכנע. החבר הכיר היטב את נפשו של ביר וגם את אורחותיו, ולכן ראשית חוכמה הוא יצא לשטח, רוצה להרגיש את החוויה הקשה שביר חווה במהלך ציד הבוקר.
שעתיים אחרי שיצא, חזר החבר נרגש, נסער, מבולבל ואינו מוכן להחליף מילה עם איש. הוא הכריח את ביר לאסוף את עצמו ולצאת עמו אל היער.
הם נכנסו אל היער, כשהחבר ממש גורר את ביר, רק קול פצפוצי העלים נשמע לצד פסיעותיהם המהירות. הם הגיעו למקום שממנו נשלחו הבוקר הרבה חיצים. ביר חשב לעצור, אבל החבר כיוון אותו להמשיך. הם הגיעו עמוק-עמוק אל היער, ושם, בעומק היער הבין ביר את מה שלא ידע בבוקר׃ על הרצפה היו מוטלות עשרים ושש גוויות אריות, עשרים וששה אריות מצאו את מותם הבוקר. "מתברר״, אמר החבר לביר במבט זוהר, ״שכל שאגה מקפיאה הצילה את כל העדר שעמד לצד האריה שאותו רצית לצוד. קלעת הבוקר עשרים ושש קליעות מדויקות, אפילו פעם אחת לא החטאת את המטרה. הכישלון היחיד שלך היה, שהקשבת לשאגות של החברים״.
כמה זה קולע אל המטרה! כמה זה קולע בדיוק למציאות בה אנו מעבירות את החיים שלנו כאן בעולם הזה!
כמה שפע, אהבה ואור בורא עולם משפיע לנו ולמשפחותינו בכל רגע, מבלי לשים לב אנחנו מצליחות כל רגע לתפוס עוד מטרה ועוד מטרה, לכבוש עוד ועוד מטרות, למען ההצלחה האימיתית והנצחית, שהיא המלכת מלך מלכי המלכים, להעמיד לו עבדים נאמנים, לנהל בית שיהא משכן להשראת השכינה, בית שעל פתחו מתנוססת מזוזה ובין כותליו אוכלים אוכל כשר בברכות לפניהם ולאחריהם…
כן, כן, בשעה שאנו מתמקדות ביללות שמסביב, כשהעולם הרעשני והקולני צועק ושואג ומבקש למשוך את תשומת הלב שלנו, הרי שבעצם אנו זוכות לעשות נחת רוח להשם יתברך. רגע, רגע, יום, יום, בדברים הכי פשוטים וקלים שכבר הפכו בעינינו להיות דבר שבשיגרה משעממת ואפורה. משהו, שאין בו כדי לשמח או לרגש אותנו.
אבל בורא עולם דווקא כן שמח ומתרגש מאתנו בכל יום מחדש. הנה קמה לה אמא בבוקר ושולחת, לפחות רוצה לשלוח, את ילדיה להתחנך בדרך התורה. אוה, שאגות של מלאכים מתרגשים יחד עם בורא עולם לנוכח הגיבורה שמורחת את הסנדוויץ' תוך כדי סלסול הפאה וברירת הגרב הימני שיהיה מתאים, עד כמה שאפשר עם הצבע של השמאלי…
כן, את גיבורה, בורא עולם שמח ומתגאה אתך!!!
אנו מצליחות לכבוש את המטרה, מה שמתבקש מאתנו, זה פשוט להתמקד במציאות האמיתית שלנו, להתבונן במתנות שבורא עולם נתן לנו.
זה הכח של אמא!
אמא רחל יודעת היטב את האהבה שהקב"ה אוהב כל אחת מאתנו, ועד כמה טוב השם ורוצה שיהיה לנו רק טוב, ולכן היא זאת שמצליחה לפעול את כל הישועות עבורנו.
כי היא יודעת שהיא כובשת! היא יודעת שאת כובשת!
היא רק מחכה לנו שנעביר אליה את השמות שלנו ושל בני משפחותינו, כי היא רוצה לבכות עבורנו, לבקש, להתפלל, להתחנן, שגם אנחנו נצליח לראות את היופי שלנו, את ההצלחה שלנו.
ובאמת, להצליח!
הודו
הקוף
כחלק אינטגרלי מתושבי קרנטקה שבהודו, היו עדת הקופים. הכפריים היו רגילים לנוכחותם, ובגדול אפשר לומר שהיו מרוצים הקופים מהשכנים והשכנים מהקופים.
יום אחד הגיע לכפר אדם חשוב. הוא היה מעונב ומוקפד בחליפה ובכובע צילינדר. הוא לא הרבה לדבר, רק העביר מסר בין כל תושבי הכפר, כי הוא איש עסקים ויש לו עסק של קופים. בעבור כל קוף שיביאו לו, הוא מוכן לשלם סכום כולל של עשרה דולרים. הכפריים, שהיו צריכים לעבוד שש יממות בשביל סכום כזה, התלהבו מהרעיון ואצו רצו אל היער הסמוך. הקופים די נבהלו מהמון האדם שבא לבקר אותם, אבל שיתפו פעולה משום שהיו בטוחים שיש איזו הפגנה והם מוזמנים גם כן. הכפריים הלכו במרץ, והקופים הלכו אחריהם באותו מרץ.
איש העסקים ישב והמתין בסבלנות לכל הקופים. לצורך הרכש הוא אפילו שכר משרד מיוחד. הרחובות ליד המשרד המו קופים מכל הגדלים והסגנונות. בתחילה הם לא הבינו מה מחכה להם והיו זחוחים ושמחים. חלקם מחאו כפיים באושר, חלקם הדסו ברגליהם העבות, והרבה מהם חייכו חיוך קופי מטופש. העניינים התנהלו בזריזות וביעילות. כל קוף שנכנס זיכה את מלווהו בעשרה דולרים. היו כאלו שהצליחו לצבור סכומים מכובדים. בסך הכל, הכפריים היו מרוצים, הקופים קצת פחות.
מיום ליום העניין מצא חן בעיני הכפריים. הם היו משכימים בבוקר, יוצאים לאזור הכפר, כופים קופים שיבואו אתם, באים אל הכפר, מקבלים עשרה דולרים וחוזר חלילה. אט־אט הצטמצמה אוכלוסיית הקופים, והכפריים החלו לדווח על בעיות ועל קשיים בפרנסה. כל יום שעבר הפך את העסק לקשה יותר ומורכב עד כמעט בלתי אפשרי. במצב הזה התחילו הכפריים להיזכר, שבעצם אפשר להרוויח גם ממכירת קישואים ושום, וחזרו למחרשה ולמעדר, לאסיף ולקטיף.
המיתון וההתמתנות לא מצאו חן בעיני איש העסקים, והוא הודיע על עליית מחירים. מעתה, כך הבטיח, אשלם עשרים דולר בעבור קוף אחד. עשרים דולר הצליחו להצית את דמיונם של האנשים, והם היו מוכנים בשבילם להרחיק הרבה מקרנטקה שלהם ולהתאמץ ללכוד עוד ועוד קופים. ושוב עברו כל יושבי הכפר לעסק הקופים, זונחים את האדמה, את הפרה ואת החלב.
ההתעוררות של השוק לא הייתה אמיתית, כיון שהיא לא החזיקה מעמד זמן רב, וכמובן צמצמה עוד יותר את אוכלוסיית הקופים לרמה כזו, שהאזור היה נקי מקופים לגמרי.
כעת היה זה זמן מצוין לשמועות. אנשים דמיינו שהם מתחילים לייבא קופים, והיו כאלו שדמיינו שהם יתחילו לייצר… כך או כך, התברר שהקונה שלהם שייך לבלתי נלאים, והוא העלה את התעריף לשישים דולר לקוף! הכפריים היו מוכנים להפוך את העולם כדי למצוא קוף. אלו שיצאו לאזור חזרו אמנם בידיים ריקות, אך אלו שהרחיקו לכת מצאו גם מצאו, והיו מאושרים מהתשלום הגבוה. ״מי היה מאמין, שמישהו יהיה מוכן לשלם על קוף יותר מעל חציל?״ אמרו זה לזה, ״ועוד שנקבל תמורת קוף אחד תשלום של שישה קופים…״
בינתיים ראה איש העסקים שאין הרבה קופים באזור והרשה לעצמו לקחת אתנחתא בת שבועיים. ליתר ביטחון, הוא השאיר במשרד את העוזר שלו והכתיר אותו בתואר ׳עוזר לענייני קופים ושות'".
כשנסע האיש, התעורר ניצוץ בעיניו של העוזר, והוא פנה לכפריים בהצעה משתלמת׃ ״הסתכלו על כל הקופים שבכלוב הענק הזה. אני מוכן למכור לכם כל אחד תמורת שלושים דולר״ הכפריים התלהבו. לא ממש היה אכפת להם מהעוול שייגרם לאיש העסקים כשיחזור ויקנה מהם את הקופים בשישים דולר. בכל זאת, הארנק שלהם הטריד אותם יותר מחשבונות הבנק שלו. הכפריים חשבו, הכפילו, חלקו וכמובן עמדו בתור לקנות קופים בזול, כדי למכור אותם אחר כך ביוקר. לצורך כך הם ריכזו את חסכונותיהם, חלקם גם לקחו הלוואות. גם כפרי שיש לו ראש כרוב ובטטות בשדה, מבין שהקופים שווים הרבה יותר, והם נמכרים כעת במחיר מגוחך. לא היה אחד שלא רצה להשקיע, כולם התלהבו מהמחיר ההזדמנותי שבו נמכרים הקופים, ובאו אל העוזר לקנות ממנו את הקופים. כל הכפר הפך למערבולת של חישובים. כל אחד חשב על עצמו ואיש לא צייץ על חוסר ההגינות של העוזר. במשך מספר ימים רצופים הכפריים קנו וקנו וקנו את הקופים, מהר לפני שייגמר.
אלפי קופים נקנו. כשנקנה הקוף האחרון, קיפל העוזר את המשרד בחיוך, נפנף בידו לכפריים, ומאז הם לא זכו לראות אותו יותר וגם לא את המעסיק שלו. כל מה שראו סביבם, היו אלפי קופים שרכשו במיטב כספם.
כל אחת מאיתנו עסוקה ברדיפה אחרי קניות וקניות, רכישות, סידורים ותוכניות, אמנם הקב"ה מצפה לכל אחת לקנות את מה שמוכן עבורה, כבר מששת ימי בראשית, ולהשקיע במקום הנכון.
אבל, וה'אבל' הוא גדול מאד, נזכור להשקיע במקום הנכון!
נזכור להשקיע בתפילה באמונה בבורא עולם.
דוגמא פשוטה וקטנה, כשאנו זקוקים לישועה או סתם מצפים להצלחה בתחום מסוים, מנסים פה מנסים שם, איך זה שאנחנו נותנים ליצר הרע להשכיח מאתנו את צינור הישועות שבורא העולם נתן לנו? איך זה שאנו לא זוכרים להשקיע אצל מאמע רחל, האמא הנצחית והאוהבת של עם ישראל.
כמה כוחות אנו משקיעות בתוכניות לחופש מוצלח ומבורך. והנה, השקעה כה קלה, פשוטה וזמינה, פשוט להעביר את השמות שלנו לאמא שפשוט יושבת בודדה, מחכה ומצפה ומשתוקקת להשפיע עלינו ברכות ושמירה ונחת ושמחה.
אז איפה אנחנו?
ירושלים – גן החיות הישן
הגמל
זה היה אחד הימים היותר יפים של ראש חודש. האחיות לבית שוסטר החליטו לטייל ולבקר את השכנים שלהן, יחד עם כל ילדי המשפחה.
האחיות גרות ברחוב עזרת תורה בירושלים. ברחוב מולן גרים שכנים ששואגים, נובחים ומייללים. אין פלא שהילדים אוהבים מאד לבקר אותם, כל עוד הביקור מתנהל מאחורי גדר. אין מה לומר, מלבד הריח, יש מעלות למגורים ליד גן החיות התנכ״י.
הילדים, שראו מדי יום את המקום מבחוץ, שמחו שוב להכיר אותו גם מבפנים, ובקפיצות צפרדע עליזות הם עשו דרכם אל פתח הגן; הן מה שרואים משם – לא רואים מכאן…
נכנסו משפחות האחיות לבקר את משפחות החיות ושמחו אלו באלו, כי עם המשפחות לבית שוסטר גם לחיות הולך להיות מעניין… כל כלוב גרר בירורים ושאלות, רעיונות, הצעות ייעול מקוריות וכמובן הרבה מאד ידע זאולוגי כיאה לאינציקלופדיות מהלכות.
הסיור התחיל בריצה נלהבת לכיוון הקופים. הילדים חיכו לקופים והקופים חיקו את הילדים. התפתח שיח, בשפת התנועות, שכלל הרבה מאד מחיאות כפיים קופיות. הפעם גם הגדולים נהנו לעמוד ולהתבונן, לא כי האחים הקטנים קופים, אלא כי היו קופים קטנים. העופות היו שותפים פעילים לסעודת ראש חודש. בביתן הזוחלים הציצו אליהם נחשים במבט ארסי. מול החדק העזו הילדים קצת להשתלח, זה התקבל בסדר בגלל העור של הפיל. התנים הורידו הרבה דמעות. אצל הפרות, למדו שלא הכל שחור ולבן. רעה שם עגל בצבע חום. הכלוב של הלמה הוליד קושיות, ובת היענה סמנה ראשה מולן. עדר הזברות קיבל ציון לשבח על התארגנות מוקדמת לשינה. הג׳ירפה הסתכלה עליהם קצת מהגובה. החמורים, כמובן, השתוללו כיאה לגן חיות, והאריה לצד הלביאה סיימו בשאגה את הביקור הממלכתי.
הביקור כבר עמד להסתיים, הילדים ביקשו להאריך את היציאה ולעבור שוב דרך הגמלים. הגמלים, שעדיין התענגו על ארוחת הצהריים, לא הפתיעו את הילדים. אחרי ביקור בחברת הולכים על ארבע, ״מעלה גרה״ הוא נושא לעוס. דווקא הדבשת בלטה להם פתאום, ברקע הסוסים, הפרות, הצבים ועוד. הם נעצרו, ומול הגמלים התפתח דיון על הדבשת. הגמלים, שאמנם לא רואים את דבשתם, הביעו התעניינות והתקרבו כדי לקחת חלק פסיבי בשיח. מתברר שלא רק לאנשים מעניין לראות את החיות, אלא גם קצת להפך…
ממקום רבצם האזינו הגמלים באלם לדיון ער וערני אודות המבנה המוזר של הדבשת שלהם. ״זה נראה כמו קולב נייד״, צחק אחד הילדים, ״אולי מגלשה ניידת״, ״או אולי כורסא לא ממש מתכווננת״. הרעיונות היו מעניינים וקידמו את הילדים ליציאה מגן החיות. משפחת שוסטר כבר עזבה מזמן את הגן. הם לא שמו לב שהשאירו שם ליד כלוב הגמלים שאלה גדולה עם דבשת ענקית׃ ״למה לגמלים יש דבשת?״ את השאלה המטרידה הזו שמע גמל צעיר מאד – בכר. הוא ניסה ללעוס אותה לעומק, כמו שהם עושים תמיד במשפחה, אבל זה לא עזר. פתאום היה לו קשה ללכת ולשאת את הדבשת המשונה הזו על הגב. כשהוא ניסה לחשוב, הוא התבונן על הדבשות באזור ופתאום הוא ראה עוד כמה דברים, וכבר היו לו יותר משאלה אחת שאינה נותנת מנוח. כל הלילה הבכר חרחר ולא הצליח להירדם מרוב קושיות. באיזשהו שלב ניגשה הנאקה אליו, מתפלאת מדוע שוב הוא מעיר אותה באמצע הלילה. ״מה קורה לך, ילד?״ שאלה לא בהרבה סבלנות. ״האריה שאג? הדוב נהם? עוד לא נגמלת מהפחד?״
״לא זה״, ענה הבכר בבכי.
״אז מה מטריד אותך?״ ביררה האם, מתקשה לוותר על דקת שינה נוספת.
״יש לי כמה שאלות. אני יכול לשאול אותך?״ הנאקה רצתה את הכרית והשמיכה יותר מהכל, אבל היא הייתה מוכנה לחידון רב שלבים, כי היא שמעה בעבר שהורים צריכים להיות קשובים לילדים, במיוחד כשהם מגלים סימני מצוקה.
״את זוכרת את הביקור המטריד היום?״ האמא דווקא זכרה את ילדי שוסטר, ועוד יותר את השיח החופשי שלהם מעל הגב שלה. ׳אמא שלהם בוודאי ישנה לבטח, לא מאמינה מה הצליחו ילדיה התמימים לחולל פה…׳ חשבה בכעס קל. ״נו, מה מטריד אותך ילד?״ שאלה, מנסה לחקות את מנחת ההורים של הגן.
״למה באמת יש לנו כזו דבשת גדולה ומכוערת?״
״דבשת גדולה״, חרחרה הנאקה, ״היא פשוט המימייה המשוכללת ביותר. כמו שאתה יודע, הגמל הוא ׳ספינת המדבר׳, רכב שסח מומלץ למסעות במדבר. המדבר הגדול הוא יבש וצחיח, אין שם מקורות של מים, אין נחל, אין מעין, אין ימות – אין! ולכן קיבלנו מבורא עולם את הדבשת המופלאה הזו, שבה אנחנו אוגרים כמויות עצומות של מים. בזכות זה, אנחנו ידועים ביכולת המופלאה שלנו לשרוד זמן רב בלי מים.
״זו הדבשת, אבל מה בקשר לריסים הארוכים שמקיפים לנו את העיניים ובקושי אנחנו יכולים לראות? זה נראה שפחדו שיצאו לנו העיניים, אז הקיפו אותן במסגרת עבה״.
״הריסים?״ ענתה הנאקה, ״זה פשוט, אם אנחנו חיות מדבר, קיבלנו מעטה הגנה, ריסים ארוכים ועבים, מפני החולות והרוחות״.
״אהה… טוב, אבל מדוע רגלינו ארוכות כל כך? וכפות רגלינו עגולות?״
בשלב זה התעורר גם אבא גמל. הוא פסע לכיוונם, וסמוך אליהם ירד למצב רביצה בשני שלבים, שהדגישו את הרגליים הארוכות של הגמלים. הנאקה נתנה כבוד לגמל והוא השיב׃ ״ובכן בני, בדיוק מאותה סיבה שציינה קודם אמא נאקה, גם מבנה הרגליים הוא בשביל ללכת במדבר הרבה יותר מהר מכל חיה אחרת״.
ההורים היו מרוצים מ״שעת האיכות״ וכבר חלמו על המשך שנת איכות, אולם הבכר נראה פתאום מוטרד פי כמה ודמעות גמלוניות החלו לזלוג דרך הריסים. ההורים נזעקו והבכר סיכם: ״אז ככה, הדבשת בשביל לשרוד במדבר, הרגליים משמשות את המדבר, והריסים הללו מגינים מפני חולות המדבר ורוחות המדבר״.
הגמל והנאקה אישרו את דברי בנם בהנהון.
"אז יש לי רק עוד שאלה אחת״, ביקש הבכר בתסכול׃ "אם הכל מותאם למדבר מה אנחנו עושים כאן בגן החיות???״
חברות יקרות, למה אנחנו סגורות כל אחת בכלוב שלה, כלואה וומסוגרת בתוך גדרי התיל של הצער והמצוקה?
יש לנו כנפים לפרוח מעל לכל הבעיות ושלל הצרות. הקב"ה נתן לנו כח, הנשמה היהודית, שיכולה להתגבר מעל הכל.
כאשר הקב"ה שלח את נשמותינו לרדת לעולם הזה, לכדור הארץ הקטנצ'יק והמרוחק אי שם, הוא צייד אותנו במיטב השכלולים, בדיוק כפי מה שמה שמתבקש כדי לשרוד את העולם ומהמרותיו, לחיות חיים טובים מתוקים ולהצליח דווקא מתוך החושך לגלות את האור ולקבל מלכות שמים בשמחה.
הנה, הקב"ה נתן לנו מתנה ששמה קבר רחל, וכפי שהגדיר זאת מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, כי דווקא בתוך הגלות השאיר לנו הקב"ה חלון של גאולה, דרכו בורא עולם מגלה ניסים ונפלאות מעל הטבע. שם לא קיים ההסתר פנים והחושך של הגלות המתגבר דווקא בעיקבתא דמשיחא כפי שגילו חז"ל כי דווקא לקראת הגאולה מתגברים הקשיים והנסיונות של הגלות. אבל הקדים לנו הקב"ה רפואה למכה, ושמה 'קבר רחל', שם הקב"ה ממשיך להאיר לנו פנים, לגלות לנו אהבה, כשאנו מגיעות להתרפק אצל אמא אוהבת ומבינה, כי אין כמו אמא.
כשהשי"ת נתן לנו מתנה כזאת. למה אנו צריכות לעמוד בצד ולהמתין?
למה אנו צריכות בימי החופש, למשל, להסתובב עם חרדות והיסוסים, מי יודע מה יעלה בגורל הבנות שיצאו היום לטיול? או עם איזה חבר לא עלינו בני החמוד יפגש?
למה אנו נשארות בכלוב???
הבה ננצל את המתנה שבורא עולם נתן לנו, נתחבר אל אמא אוהבת, ונצליח להרגיש את החיבוק המלטף והחם של אמא.
החופש יקבל מימד אחר לגמרי, כשאנו מרגישות את ההגנה והשמירה העליונה של בורא עולם, כשבכל שעות היממה עומדים צדיקים ומתפללים עבור שמותינו ושמות יקירנו אצל 'מאמע רחל', והיא, פשוט לוקחת את השמות צמוד צמוד ללב, ופותחת לנו שערי שמים, כמו שאמא אוהבת יודעת….
לחיות חיים טובים.
מעובד על פי פרי היצירה המופלאת 'תפוח בדבש', הרבנית ר. אלתר ע"ה, גב' ש. סקולסקי, גב' ח. רוזנטל. מאמרים שפורסמו בקראט/ המודיע, והאירו את העולם באמונה, בשמחה ובמתיקות.
