מוסדות קבר רחל

רחל אימנו בישיבת פוניבז'

דמעות של אמא - סיפורו של ילד מצוקה שהגיע לפסגת ההצלחה הרוחנית בניגוד לכל הגיון. טעות אנוש מביכה של פקיד במשרד הישיבה שהחזירה לחיים נפש מישראל
מוסדות קבר רחל אמנו - kever rochel

אלי הוא לא מסוג הבחורים שאומרים עליהם "עדיו לגדולות". בחור טוב מבית טוב, חביב ונעים סבר. לא יותר מכך. את התוכן הפנימי של נשמה יהודית אין איש יודע, העיניים מתעכבות בדרך כלל על תכנים חיצוניים יותר, כישרונות למשל.. אלי לא התברך בכישורים יוצאי דופן, להיפך היכולת הלימודית שלו דשדשה איפשהו בגבול הבינוני ומטה.

שנות הלימודים בישיבה הקטנה התנהלו בעצלתיים. אלי ניסה להשתלב. התאמץ והתייגע, ובסופו של 'זמן' מצא את עצמו נגרר אחרי חברי השיעור. הם סיימו מסכתות, נבחנו בעיון ובבקיאות, השביעו את רבותיהם והוריהם נחת מי יותר ומי פחות, ובסופו של דבר הגיעו להישגים ראויים לשבח. אלי נותר מחוץ לתמונה. הוא שובץ אמנם בין הבחורים ורשמית אפילו היתה לו חברותא, בפועל הוא בילה רוב הזמן לבדו. מכיר את החומר הנלמד יותר לפי המסכת, פחות בהקשר לדף הנלמד. היו לו רצונות ומדי פעם גם צעדים כלשהם, אבל באופן כללי הוא לא היה בעניין.

בישיבה הניחו לו. ככלות הכל הנער שקט, אינו מעורר מהומות ומצטיין בדרך ארץ. מדי פעם הרעיף עליו ראש הישיבה מבט חומל, ובישיבות הצוות עת עלה שמו, נשמעו בחדר הרמי"ם אנחות והפטרות של לאחר ייאוש. צוות הישיבה וותיק והספיק לתעד את מסלוליהם של מאות בחורים, אלי הוא מסוג הבחורים שנדחקים אל שולי בית המדרש אבל אינם נפלטים החוצה. הם טובים אבל חסרי כוחות להחזיק בסולם ולטפס יחד עם כולם. הלב כואב אבל למי יש פנאי להרהר בכך שעה שמנועי הישיבה דוחקים להתקדם הלאה. לעודד בחורים מצוינים ולשמור את צעדיהם של המצויים במצבי ירידה. מי שבאמצע מטבע הדברים פחות תופס את העין…

המציאות האיטית הזו יכולה היתה להימשך עד אין קץ, אילולא גלגל הזמן שגלגל לו בשקט 'זמן' ועוד 'זמן' שנה ועוד שנה, אלי הגיע יחד עם כל בני השיעור שלו לשלהי שיעור ג'.

לקראת סיום זמן החורף האווירה בשיעור ג' משתנה לבלי הכר. כבר אין זו ישיבה קטנה, ההרגשה קרובה יותר למכינה לקראת ישיבה גדולה. הרבה קודם לכן מתדיינים בישיבה על השנה הבאה. מחליפים מידע על ישיבות גדולות. מעדכנים זה את זה בדרישות קבלה ומפליגים קצת בהגזמות… לכולם יש שאיפות קדושות להתעלות ולהתרומם בסולם העולה בית א-ל. תקופת ההרשמה לישיבות גדולות אפופה ברגשי ציפייה ודריכות, הרגשנים מבין הבחורים חשים היטב את הלחץ, לפעמים הוא מדרבן להתקדם ולעיתים מביא קצת חלישות הדעת, בסופו של דבר ובסייעתא דשמיא כולם עוברים את השלב הזה, ויוצאים מחוסנים יותר.

זמן הקיץ של שיעור ג' שייך כליל לישיבה גדולה.   ..

כל התקופות הנהדרות הללו חלפו עברו על הישיבה, בחוריה ורבניה. רק בחור אחד נותר מחוץ, קרוב אבל לא בפנים. ההתרחשויות הישיבתיות דהרו לצידו כמו רכבת, הוא ישב בתחנה ראה את החברים ממתינים בדריכות, כוססים ציפורניים במתח, משננים דפי גמרא בעיון ובבקיאות, ובסופו של דבר קופצים על אחד מקרונות הרכבת. מושי, החברותא שלו מלפני הצהרים התקבל לישיבה פלונית, אהרל'ה חברו לספסל זכה להצטרף ללגיונה של ישיבה אחרת, יוקרתית ומפורסמת. אפילו בחורים פחות בולטים מצאו את עצמם משתבצים בזה אחר זה בישיבות מובחרות מי יותר ומי עוד יותר. רק אלי ממתין עדיין בתחנה, כלום לא קורה אצלו.

תקופת ההרשמה חלפה עליו באדישות שהצליחה להרגיז את המשגיח ולהדאיג את ההורים. "מה הוא חושב לעצמו, שיישאר כאן לעוד שנה נוספת…" התמרמר המשגיח בכאב בשיחה עם המגיד שיעור. ניסו לעודד אותו למצוא לעצמו מקום, להירשם, ליזום התקדמות כלשהי. אלי השתדל, הוא למד וניסה לשנן חומר, אבל לאמתו של דבר הוא לא ידע מה רוצים ממנו. היכולת הלימודית שלו לא תאפשר לו לחצות את הסף של אף ישיבה, הוא יודע היטב מה הם תנאי הקבלה וברור לו שהוא אינו עומד בקריטריון. הטיעון הזה נכון והמשגיח יודע על כך, וזו הסיבה שאין לו הרבה מה לומר לבחור הזה שנראה כאילו החליט להישאר לעד בישיבה קטנה. בישיבות המובחרות אין לאלי בוודאי מה לחפש, בישיבות הרגילות גם כן לא פשוט היום להתקבל. מה נשאר? ישיבה לבחורים חלשים? המשגיח יודע במה מדובר, לא, לא הוגן לשלוח בחור עדין נפש כמו אלי לשם. הוא אמנם לא הבעל כישרון הכי גדול וגם לא מצטיין בהתמדה יוצאת דופן, ובכל זאת אלי בחור טוב, אי אפשר להמליץ לו על מקום לימודים שלא יהלום את אופיו. מה עושים?

הזמן לא נוהג לחשוב מה עושים, הוא נע וזע ודוהר לדרכו, וכך חולפים להם ימים ושבועות. תקופת ההרשמה מסתיימת, לאחריה מפציעה תקופת המבחנים, ואחר כך מגיעות הבשורות. תלמידי שיעור ג' נקלטים אחד לאחד בישיבות הגדולות, חלקם מתמודדים עם התלבטות קשה, הם נרשמו לשתיים ושלוש ישיבות והתקבלו גם פה וגם שם, איך יידעו במה לבחור? צרות של עשירים…

לקראת סוף הזמן, בעיצומם של ימי הקיץ הלוהטים, זה קורה. ההבנה הנוראה מכה באלי כרעם ביום בהיר. ימי בין הזמנים מתקרבים ולאחריהם הוא יהפוך להיות בחור בלי ישיבה. אם עד היום הוא היה חלש ובלתי מזיק, ממחר הוא עלול להיות בחור בלי ישיבה על כל המשתמע מכך. ואינו דומה בחור חלש בישיבה טובה מבחור חלש בלי ישיבה, וזה ברור לו… הלחץ שלו מדביק את ההורים במתח, הם חרדים לגורלו, אבל עם חרדה ומתח לא מוצאים ישיבה.

ויותר מכולם אימא של אלי מרגישה את המתח. בימים האחרונים היא נעשית חסרת מנוחה. בשיחות עם חברות היא שומעת אימהות גאות מדווחות על הישיבות המצוינות שקלטו את בניהן. ההתרגשות שלהן גדולה, אינה דומה סיומה של שנת לימודים רגילה לזו שהופכת את הבחור'ל שלך לבן ישיבה גדולה, לתלמיד חכם, לחתן -בקרוב-ממש בעזרת ה'. הלב שלה נצבט, מה חטא אלי שלה שנגזר עליו להישאר מאחור? היא יודעת היטב עד כמה הלב שלו נקי וזך, והיא גם יודעת שעם לב טוב ומידות זהב לא פותחים את דלתות הכניסה של הישיבה הגדולה. וכמו אימא יהודייה טובה היא נצמדת בכל כוחותיה לספר התהילים, מסיימת שוב ושוב, מרטיבה אותו בדמעותיה ולא פוסחת על אף תפילה ובקשה שיכולה להועיל. והזמן לא מספיק להתקדם…

ויום אחד אימא של אלי פוגשת את ביתו של מרן שר התורה, רבי חיים קנייבסקי שליט"א. היא משתפת אותה במועקה הגדולה, מספרת על אלי על הרצון הטוב שלו ועל הקשיים שחוסמים בפניו את הדרך לעתידו הרוחני בישיבה הגדולה. "ואולי…" היא מסיימת בהיסוס "… אולי כל הסיפור כבר לא חשוב כי ממילא הסתיימה ההרשמה והכל כבר סגור, לא יודעת…"

"לא ולא!" ביתו של שר התורה משוכנעת לגמרי אחרת. "תשמעי לי, אבא תמיד ממליץ על הסגולה של קבר רחל, לפנות למוסדות קבר רחל שהם יתפללו ויפעלו אצל מאמע רחל. הוא אומר שזה עוזר גם למעלה מדרך הטבע, ופועל אפילו על בעל בחירה, להחזיר לתשובה או להכניס חשק ללימוד ועבודת ה', אני מכירה אישית הרבה מקרים שהיו ממש בפני מבוי סתום, והשי"ת שלח את הישועה דווקא בזכות התפלות בקבר רחל, תשמעי, אמא מבינה את הצער של אמא יותר מכל מישהו אחר".

הרבנית לא מסתפקת בדיבורים ומבקשת מאימא של אלי להבטיח לה שלא תזניח את העניין:

"יש לך דרך בדוקה ומנוסה להציל את עתידו של בנך, פני אליהם עוד היום, אל תחמיצי רגע…"

אימא של אלי מבטיחה להשתדל.

בבית היא מחייגת למוקד ומבקשת לרכוש זכות של תפילת השל"ה הקדוש, הסגולה המפורסמת שעוררה הדים כה רבים בארץ ובכל מקום בעולם. היא מצרפת של השם הכי יקר בעולם לליבה "אליהו בן דינה", ומתחננת שיעשו הכל עבור השם הזה. במשרד מבררים את ניסוח הבקשה, היא מתלבטת לרגע, ומחליטה "שיזכה להתקבל לישיבה הטובה ביותר עבורו". זהו, הנוסח הזה נראה לה הכי קולע ונכון. מי יודע היכן יצליח, מי יודע להיכן כדאי לפנות. לפעמים ישיבה מובחרת לא תהיה טובה לבחור מסוים ודווקא ישיבה פשוטה יותר תתאים יותר כי היא תציב בפניו את השער המתאים להיכנס לבית ה'. ולפעמים יכול להיות גם להיפך, מי יודע. את ההחלטה הזו עדיף להשאיר למאמע רחל…

ביום בו מתקיימת תפילת השל"ה המיוחדת עבור אלי, אימא ואבא עושים את דרכם לקבר רחל. הם החליטו שעליהם להיות שם ברגעים הגורליים האלה. בספרים הקדושים מובא שכאשר מתפללים על החולה בנוכחותו אין צורך אפילו להזכיר את שמו, משמע שהתפילה הזו מכוונת ומדויקת יותר. הם יהיו שם כשרחל אימנו תקרע שערי שמים עבורם, הם יהיו שם עבור אלי.

קבר רחל פותח להם את שערי דמעות שלא היו נעולים, וכמה שאימא הספיקה להרטיב סידורים ותהילים, אצל מאמע רחל היא גילתה שערים חדשים של דמעות. אפילו אבא מצא את עצמו מנגב עיניים דומעות.

הרב קלוגר פגש בהם בדרכם ליציאה. בעיניו שכבר התמחו בזיהוי לבבות שבורים, בעיניו היוקדות מאהבת ישראל ללא גבולות, הוא מדלג על שאלות הנימוס והשלבים הרשמיים ופונה ישיר ללב העניין.

"צאו מהצער האישי שלכם. במקום הזה אפשר להתחבר להרגשה הגדולה שאבא שבשמים הוא אבא של כל יהודי ואוהב כל יהודי אהבה שאי אפשר לתאר, והוא רוצה כל כך בהצלחתו של כל אחד ואחד מבניו היקרים. תתחברו לרחמים הגדולים של ה' שנמצאים כאן בשפע ותראו גם כן ישועות וניסים שלא בדרך הטבע".

הוא מרעיף עוד ועוד מילים טובות של תקווה ונוחם, ומסיים בסיפור מעשה מופלא, מתאים כל כך לרגעים האלה.

  לפני מאה חמישים שנה כאשר באוקראינה השתוללה גזירת ה'קנטוניסטים' ילדים טהורים נתלשו באכזריות מחיק המשפחה החמימה הישר אל מלתעות הצבא הרוסי, ומשם לאבדון גשמי ורוחני גם יחד, היתה אמא שכשנודע לה על המר מכל כי בנה הקטן נחטף בידי אנשי הצבא התפרצה בבכיות נוראות לעבר בית הכנסת, היא פתחה את ארון הקודש וביללות נוראות מיררה את מר גורלה, ולא חדל בכיה עד שפרחה נשמתה, הסיפור המזעזע עורר הד עצום בכל האיזור, עד היכן רחמיה של אמא מגיעה, אבל לכשהגיע הסיפור לאזניו של רבי נתן מברסלב זיע"א הגיב: יש אמנם מה להתרגש ממסירות ומיראת שמים של אמא, אבל אילו היתה שומעת לעצת הצדיקים, היתה מצליחה גם להישאר בחיים, גם להחזיר את בנה הביתה בריא ושלם ברוחניות ובגשמיות, וגם להחזיר עמו עוד ילדים. איך? אילו היתה קובעת לעצמה מידי יום ביומו פרק זמן לשוחח עם בורא עולם ולשפוך לפניו את הלב בשיחה אישית בקביעות, מעל לכל ספק כי היא וילדה ועוד הרבה היו נשארים בחיים להמשיך לעבוד את ה', כי אין כמו תפלה אישית ושיחה עם השי"ת בקביעות מידי יום, אין דבר העומד נגדו, כל הגזירות מתבטלים, כל שערי השמים נפתחים.

הרב קלוגר גם פתח בפניהם את הזוהר הקדוש בפרשת בלק (דף קצה) והראה להם את הגילוי של רבי שמעון בר יוחאי כי ברגע שאדם לוקח לעצמו כמה דקות לדבר עם ה' ולשפוך לפניו את שיחתו בשפה האישית שלו, פונה השי"ת מכל עסקיו כביכול ומתייחד רק עם בנו המדבר עמו, באותו רגע משתתקים כל המקטרגים ומתבטלים כל הגזירות, ויוכל כל אחד לפעול ולבקש ככל העולה על רוחו. האבא השבור חזר וקרא את דברי הזוה"ק, שינן את הדברים ואף רשם את המראה מקום המדויק בכדי להעביר את הדברים גם לבני הבית. למה להעלים מהם סוד מופלא כזה שבכוחו לחולל מהפך בכל תחום בחיים.

  *

"הייתם במקום טוב".

אלי קידם את פניהם בחיוך, הוא שהה היום בבית. העיניים של אימא מאירות פתאום וגם אבא נראה טוב יותר.

"אתה מנחש נכון", אבא הזמין אותו להצטרף אליו לשיחה בסלון.

"אני מעוניין לשתף אותך במשהו מרומם ומחמם לב שעבר על אימא ועלי היום…" והוא סיפר לו באריכות על תפילת השל"ה ועל התפילה הנרגשת בקבר רחל. ציטט את המילים של הרב קלוגר והרחיב בדיבורים נוספים משל עצמו. אלי הקשיב בדריכות.

"עכשיו אני יודע מה עלי לעשות".

אבא לא שאל שאלות, הוא ידע והאמין שהבן שלו קיבל בסייעתא דשמיא את המחשבה הנכונה.

"נו, לכמה ישיבות נרשמת?"

המשגיח רכן מעליו בעיצומו של סדר שלישי.

הוא השפיל עיניים נבוכות כשהשיב:

"לאחת".

"רק ישיבה אחת? ומה יקרה אם… כלומר מן הסתם… אתה מבין עלול להיווצר מצב שאתה לא מתקבל… ואז כדאי אולי שתהיה אפשרות נוספת, לא?"

אלי מזהה במבט של המשגיח אכפתיות טהורה. הוא באמת מודאג וכנראה שאין לו הרבה מה לעשות למענו. מה ישיב למשגיח? שלא משנה לכמה ישיבות יירשם, הסיכוי להתקבל למקום טוב אפסי ממילא?

"לאיזו ישיבה?"

"לפוניבז'".

שתיקה.

אלי הרים עיניים מהססות, פניו של המשגיח התלבטו בין חמלה עמוקה לייאוש וכמעט שהגיעו לידי הקפדה.

"פו-ני-ב-ז'" המילה הבודדת התגלגלה על לשונו באיטיות, כדיבור המתחיל של תוספות מוקשה במיוחד.

"כן פוניבז'" גל חמים של ביטחון הציף לפתע את רוחו, "שם למד אבא שלי, שם למדו אחי הגדולים, וגם אני אתקבל לשם בעזרת ה'".

המשגיח העדיף לא לשאול כמה שאלות שביקשו להתפרץ, הוא מייחל להצלחתו באמת ובתמים וחרד לעתידו. חבל שהבחור מתעקש להשתטות, ובמקום להירשם מלכתחילה לכמה וכמה ישיבות, בינוניות וחלשות ליתר ביטחון, הוא משתעשע בחוסר היגיון…

הימים שחלפו פרסמו את החדשה המסקרנת-מביכה בהיכל הישיבה. כמה רמי"ם ניגשו אליו וניסו לדבר על ליבו. הם הסבירו לו שאת טובתו הם דורשים. "בכל זאת, חבל שתישאר לגמרי בלי ישיבה". הר"מ של שיעור א' שחיבב אותו במיוחד העלה נקודה נוספת: "גם אילו יכולנו להכניס אותך לשם בפרוטקציות, מדוע שהישיבה הזו תתאים לך. אתה תישאר תלוש. אדם אסור לו לטפס על מדריגות שהם גבוהות מכדי השגותיו, צריך להיות מציאותי, מה תעשה שם? לא חבל?!"

אלי התעקש, לכל השואלים הוא שינן את אותה תשובה: "יש לי את הסגולה הבדוקה של קבר רחל".

ליצני הישיבה כבר אמרו לו לא פעם "אולי הסגולה תעזור לך להתקבל לכולל חצות בקבר רחל…"

לאלי לא היה זמן לצחוק וגם לא להיעלב.

הוא נרשם באיחור מופלג אמנם לפוניבז' וכעת עליו להתכונן למבחן. והוא התכונן.

בימים הבאים ניתן היה לראות את אלי רוכן על הגמרא שעות ארוכות. הוא שינן שוב ושוב את החומר, אבל הכישרונות שלו לא השתנו, כלומר הוא נותר כפי שהיה. ההבנה מסורבלת, המוח מעופף, הריכוז ממנו והלאה. וכך הגיע סוף כל סוף יום המבחן.

הבחינה נקבעה ליום רביעי אצל רבני הישיבה. אלי הגיע נרגש, מאז שהוכנסה לרחל אימנו בתמונה נולד בו חשק חדש כמותו מעודו לא טעם. הוא הרגיש כעת שמקומו הוא במקום אחד בלבד, בפוניבז'. הרעיון חדר כל כך עמוק לליבו שרוב היום הוא הגה בו. המתח הזה ליווה אותו אל הבחינה, אבל המציאות לא התרגשה ממנו יתר על המידה. אלי ידע במבחן בדיוק כפי שידע קודם לכן, כלומר כמעט כלום. הוא יצא מהחדר חפוי ראש ונבוך.

בבית אימא הכריזה בקול בוטח ושליו: "יש לנו אבא אוהב בשמים, יש לנו אמא מסורה, מאמע רחל".

מבחינתה הבקשה אושרה, המטרה הוגשמה, הישועה כבר הגיעה. מהיכן היא שואבת את האמונה הזו?

תשובת הישיבה הגיעה כעבור שלושה ימים, טלפונית.

"שלמה שלכם התקבל".

את הבשורה קיבלה אימא, ההודעה היתה קצרה מכדי להכיל את גלי האושר ששטפו בבת אחת את הלב שלה.

הבית היה ריק והיא אחזה במשך דקות ארוכות את שפופרת הטלפון, מחפשת נפש נוספת לחלוק עימה את מטען הרגש העצום הזה.

ספר התהילים שלה היה הנפש הקרובה ביותר ברגעים האלה. בעצם ספר התהלים היה רק התירוץ, היא למדה בימים האחרונים לדבר ישירות עם בורא עולם בשפה שלה במילים אישיות ובהבעת רגשות, אין לנו אוהב נאמן יותר מהשי"ת ובכל רגע אפשר לדבר אתו על מה שרוצים ואיך שרוצים.

ספר התהלים קמוט ובלוי שכמותו, ורק ה' יודע כמה רגעים אימהיים זרמו דרכו, כמה בכיות, כמה תקוות, כמה תחינות. והוא לא אכזב.

היא חיבקה את הכריכה הדהויה שקצוות דפים בלים מבצבצים ממנה, והניחה לשתיקה לדבר בשמה, אחרי כמה דקות דומיה היא פשוט התחילה להגיד תודה לבורא עולם בשפה הפשוטה והעממית, כפי שידעה לבכות לפניו היא למדה גם להודות לו.

לאחר מכן היא תתקשר לישיבה לבשר לחתן השמחה בעצמו, ואחר כך היא תתקשר לאימא, לרחל אימנו. הרי לאימא צריכים גם כן לבשר, לומר תודה.

קשה לאתר אלי, בימים האחרונים הוא מחלק את זמנו בין לימוד לאמירת תהילים. לימוד מפני שהוא בטוח שהסגולה שנאמרה בשם שר התורה ר' חיים, לא תאכזב. אפשר לסמוך על התפלה בקבר רחל אימנו, ואם כן הרי שהוא אמור ללמוד בשנה הבאה בישיבה מצוינת, וזה מחייב. תהילים מפני שבכל זאת צריכים לעשות השתדלות…

אלי שנמצא בסופו של דבר בפאתי ההיכל, נקרא לטלפון.

"לא הבנתי, לאיזו ישיבה?"

"נו, לכמה ישיבות נרשמת?"

"לפוניבז'??"

הצעקה נמלטה מפיו ונקלטה מיד אצל חדי האוזן שבין הבחורים. מישהו ליד מכשיר הטלפון הציבורי התקבל כנראה לפוניבז'.

השמועה עשתה לעצמה כנפיים ועד לשעות הערב היא הפכה לחדשה הכי לוהטת במסדרונות הישיבה. הכל נהרו לחזות בפלא במו עיניהם. אלי, בחור שקט שספק אם בכל שנות לימודיו בישיבה עמד בצוותא עם שלושה בחורים בו זמנית, מצא את עצמו מוקף בעשרות בחורים.

שוב ושוב תחקרו אותו על טיב המבחן, על שיטות הזיכרון שנקט כדי לצלוח אותו בשלום, ועל השיטק'ל תורה המרשים שאמר מן הסתם והצליח להמיס את לב ראשי הישיבה. צר היה לו לאכזב את הבחורים, אבל הסיפור שלו שונה לגמרי. הוא קשור בכלל לרחל אימנו, וכמעט שאין לו מושג מה היא עשתה שם, העיקר שהוא בעזרת ה' עומד בפני שינוי עצום בכל סדרי חייו. מרגע זה ואילך הוא בחור ישיבה מובחרת, תלמיד חכם ומתמיד, אין דרך אחרת.

*

השנה, לקראת תקופת הרישום לישיבות ערך ראש הישיבה של הישיבה קטנה בירור מקיף על המקרה הבלתי מובן של אלי משנה שעברה. לאחר מחקר קטן הוא גילה סיפור מדהים.

שני בחורים בעלי שם פרטי ושם משפחה זהים נרשמו לפונוביז' בתקופת הרישום שעברה. (לבקשת בעל המעשה הפרטים המלאים חסויים) האחד מישיבות "אור התורה" והשני מישיבות "מאור התורה". אלי של "מאור התורה" היה בחור משכמו ומעלה, השפיץ של הישיבה. דיוקן מדויק של "פוניבז'". רצתה ההשגחה העליונה והמזכיר טעה בהקלדת הפרטים והחליף אלי באלי, ומאור התורה באור התורה. וכך התגלגלה ובאה תשובה שלילית, מקוממת ובלתי מובנת בעליל, למעונו של אלי המובחר. ותשובה חיובית, מפתיעה ובלתי נתפסת, לביתו של אלי החלש.

לא עזרו לאלי ממאור התורה כל הקשרים שהפעילו הוריו, מחנכיו וכל מכריו, בפוניבז' כמו בפוניבז' מקבלים לפי יכולות אישיות ולא על פי קשרים מקשרים שונים. כן, יש דלת אחורית שמאמע רחל יודעת לפתוח גם בניגוד לכל הגיון…

***

צוות הישיבה הקטנה ניסה בשעתו בשלהי חודש אב תשע"ד להניא את ההורים, הנס אמנם נס אבל הבחור לא יחזיק מעמד. הוא אמנם אוהב ללמוד אבל רמת הלימוד תשבור אותו מיד. עדיף למצוא עבורו מקום קטן ורמה נמוכה.

לאימא היתה תשובה ברורה בדמות הוראת קבע והזכרת השם באופן תמידי, יום יום בקבר רחל. אם רחל אמנו הצליחה במקום שכל אחד משוכנע שאין סיכוי, הרי שהיא טובה גם להמשך הסיפור.

כמין רוח אחרת נכנסה בו באלי מיודענו, הוא קיבל עוז ותעצומות, וחשק חדש חדר לעצמותיו. שנת הלימודים שזה עתה חלפה, פורייה ומלאת פריחה, הוכיחה לכל הספקנים שמשהו מעבר לדרך הטבע מלווה את הבחור הזה על שלבי הסולם העולה אל על.

רק השנה יומיים אחר שבועות תשע"ה נכנס הבחור אל מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א ובישר לו על סיום מסכת כתובות בעיון, לאחר שבחנו על כמה שאלות וסוגיות סבוכות, הביע שר התורה התפעלות מידיעות המופלאות, ולכששמע את פרטי המעשה, הפטיר בחיוך: "נו, אם קבר רחל בתמונה זה לא חידוש כל כך…"

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן